גמילה מחיתולים

מאת: סיון חורש תמיר, פסיכולוגית קלינית , רכזת תחום מעונות היום
בשרות הפסיכולוגי חינוכי של רמת השרון.

גמילה מחיתולים היא נושא המעסיק הורים רבים, במיוחד לקראת המעבר לגן העירוני בגיל שלוש. כיצד להתחיל את התהליך? מתי הזמן הנכון? איך אדע שהילד 'בשל לגמילה'? מה לעשות אם הוא מסרב? ילדים אחרים בגילו כבר גמולים מזמן…. אלו רק חלק מסימני השאלה שמטרידים הורים רבים. במאמר זה אנסה לענות על כמה מן השאלות הנפוצות שאנו נתקלים בהם כאשר אנו מלווים הורים בתהליך.

כאשר אנו מדברים על גמילה חשוב לזכור כמה דברים:

גמילה מחיתולים היא תהליך חינוכי. בניגוד לתהליכים ביולוגיים כמו התפתחות השפה או ההליכה, הקורים מעצמם כאשר מערכות גופו של הילד מתפתחות, גמילה היא תהליך של סוציאליזציה. על כן להדרכה ולהכוונה של ההורים את הילד תפקיד חשוב.

עם זאת, השליטה בגופו ובהפרשותיו נמצאת אך ורק בידי הילד, ועל כן למוטיבציה שלו ולרצונו לשתף פעולה, תפקיד חשוב לא פחות.

מלבד התוצאה הסופית, דהיינו שהילד ילמד לעשות את צרכיו בשירותים, החוייה של הילד  בתוך התהליך והרגשתו חשובים לא פחות.

הגיל המקובל לגמילה התאחר עם השנים, בעיקר כתוצאה מהמצאות טכנולוגיות כגון מכונת הכביסה והחיתולים החדפעמיים. הגיל המקובל כיום לגמילת יום הוא בגילאי שנתיים עד שלוש – שלוש וחצי, ולגמילת לילה בגילאי ארבע חמש.

גיל שנתיים – שלוש הוא גיל שבו ילדים עסוקים מאוד בשאלות של אוטונומיה, עצמאות ומסוגלות. על כן חשוב שילד יסיים את תהליך הגמילה בתחושה שהוא גדול, עצמאי, ובטוח ביכולותיו, ולא בתחושה שהוא קטן, מבוייש, מלכלך ומטיל ספק ביכולותיו.

לכל ילד קצב משלו, ובמצב עניינים רגיל ונורמאלי, אורכו של תהליך הגמילה הוא בין ימים ספורים למספר חודשים.

מהם הסימנים לכך שאפשר להתחיל בתהליך?

גיל הילד (שנה וחצי עד שלוש)

כאשר הילד מביע ענין בנושא, מתענין למשל איך אבא ואמא מתפנים.

סימנים המעידים על כך שהילד ער לנעשה בגופו, למשל מודיע כאשר יוצא לו קקי, או מבקש שיחליפו לו.

מוטיבציה של הילד להוריד חיתול או לנסות לשבת על האסלה

חיתול יבש במשך שעתיים או קימה משנת הצהרים יבש מעידים על בשלות פיזיולוגית: התפתחות היכולת להתאפק, וגדילה של קיבולת שלפוחית השתן.

אם הילד בגיל המתאים, אפשר להתחיל בעדינות לעורר את הענין והמוטיבציה שלו בנושא:

אפשר: להתחיל בהסברים קצרים על איך מתפנים כשגדולים, ולהזכיר שבהמשך, גם אתה תלמד לעשות את צרכיך כמו גדול.

לקרוא יחד ספרי ילדים בנושא, או לצפות בסרטונים.

להביא הביתה סיר (או ישבנון) ולהזמין את הילד לשחק בו, להושיב עליו את הדובי או לנסות לשבת עליו בעצמו.

להציע לילד לשים לב ולומר לכם כאשר החיתול שלו מלא,  ולהביע את שמחתכם וגאוותכם כאשר הוא עושה זאת.

תהליך הגמילה:

• להסביר לילד בבירור מה מצופה ממנו, ולהביע אמונה ביכולותיו.
• ללמד את הילד מה מרגישים כאשר הקקי או הפיפי רוצים לצאת (כואבת הבטן, מרגישים לחץ באזור איברי המין, יש 'פלוצים' וכד'), ולעודד אותו לומר לכם. בהמשך, כאשר ההרגל החדש מתגבש, להציע לו לנסות להתיישב על הסיר כאשר הוא מרגיש שצריך להתפנות.

חשוב מאוד:

לתת חיזוקים על כל הצלחה, גם אם היא חלקית, ועל כל נסיון בכיוון הנכון, גם אם לא הצליח. למשל, אם ילד אמר שכואבת לו הבטן והתיישב על הסיר: 'כל הכבוד שניסית'  גם אם לא יצא כלום…

רצוי שהחיזוקים לא יהיו חומריים (מתנות), מפני שחיזוקים חומריים מאבדים מערכם מהר מאוד. המוטיבציה העיקרית של ילדים להיגמל היא על מנת לזכות בהערכה מצד ההורים, ועל כן החיזוק הטוב ביותר הוא הבעת גאווה ביכולותיו של הילד, בניסיונותיו, ובשיתוף הפעולה שלו.

• לארגן את הבית: לקפל שטיחים יקרים, לכסות את הספות, ואז להציע לילד להיות בלי חיתול לפרקי זמן קצרים. לא להיבהל מפיספוסים, הם חלק חשוב בתהליך משום שכל עוד הילד מחותל, הוא אינו מכיר את גופו והפרשותיו, ואין לו צורך ללמוד להתאפק. באמצעות הפיספוסים הילד לומד להתאפק.
• אפשר לעודד את הילד להתאמן בישיבה על הסיר לפרקי זמן קצרים ולחזק אותו על נסיונותיו. אפשר לנסות לתזמן את הישיבות על הסיר לזמנים מסויימים ביום, בהם יש סבירות גבוהה שהילד יצטרך להתפנות. למשל חצי שעה לאחר ארוחה, או עם הקימה בבוקר.
• רק כאשר התהליך התגבש, כלומר יש יותר הצלחות מתקלות, להוריד את החיתול לגמרי.

חשוב:   לא לכעוס, להעניש או לבייש ילד שפיספס, לא לפרש כישלונות כהכרזת מלחמה ולהפוך את התהליך למאבק. גם אם נראה שהילד עושה 'דווקא' (מה שקורה לפעמים…), חשוב לא להיגרר למאבק כוחות מול הילד. גם מפני שזה יחבל בתהליך, וגם מפני שבמאבק כזה ההורים נידונים מראש להפסד (השליטה על גופו היא אך ורק בידי הילד – זוכרים?)

בכל מקרה של פספוס, תקלה או 'דווקא', אני ממליצה להורים לאמץ משפט אחיד כגון: 'אין דבר, הפעם לא הצליח.. עכשיו ננקה, ואני בטוח/ה שבהמשך יצליח לך'.
כמו כן, לא להושיב בכוח על האסלה, ולא לכפות ישיבה ממושכת בשירותים

חשוב לזכור:

כי מרבית הילדים (וגם אנו המבוגרים…), חווים בו זמנית רצונות מנוגדים: הרצון לגדול, והרצון להישאר קטן, רצון בשינוי, וגם חשש מפניו וצורך לחזור להרגלים המוכרים והבטוחים, רצון להשביע את רצון ההורים ולזכות בהערכתם, וגם רצון למרוד. על כן, במרבית תהליכי הגמילה יש התקדמויות לצד ונסיגות אחורה, רגעים בהם הילד משתף פעולה, לצד רגעים של סרוב או חוסר ענין מצידו. על כן חשובה מאוד העקביות וההתמדה של ההורים: לחזור ולהזכיר לילד מה מצופה ממנו, להתייחס לנסיגות כאל שלב זמני בתהליך, ולהזכיר לילד (ולעצמכם) שאתם מאמינים ביכולותיו, ובטוחים שבהמשך יצליח יותר.

לעתים עשויים להתעורר קשיים בתהליך:

לדוגמה, הילד מתנגד לשיתף פעולה (מסרב לשבת על הסיר, דורש חיתול וכד'), מתאפק, לעתים עד עצירות, מפספס לעתים קרובות, למרות שחלף זמן רב מתחילת התהליך או מרטיב ומלכלך מייד לאחר שישב על הסיר.

במקרים כאלו חשוב לנסות קודם כל להבין את סיבת הקושי.  הסיבות יכולות להיות שונות ומגוונות. ייתכן שהילד אינו מבין בדיוק מה מצופה ממנו. ייתכן כי ההורים משדרים לחץ המקשה על הילד. יש ילדים הנהנים מן ההפרשות ומן ההתעסקות בהן, ועל כן מתקשים להיפרד מהן, ויש ילדים שלהפך, נגעלים ממראה ההפרשות וריחן. לעתים ילדים חוששים מן האסלה ומרעש המים היורדים, ולעתים הם תופסים את הצואה כחלק מגופם, כך ש'אם הקקי נופל לאסלה ונעלם, אולי עוד חלקים מהגוף יכולים ליפול'? חשוב לשאול את הילד, או לנסות לצפות בו כדי לנסות להבין את מקור הקושי. בנוסף כדאי להפחית לחץ, לשנות או להגמיש את מה שמצופה מן הילד. במקרים מסויימים כדאי לשקול להעביר את התהליך לגן, שם הדברים פחות טעונים רגשית.

כמה מלים על גמילת לילה

כאמור, הגיל המקובל לגמילת לילה הוא סביב גילאי ארבע – חמש. לרוב, לאחר גמילת היום. הסימן הטוב ביותר לכך שהילד מוכן, הוא כאשר הוא קם יבש משנת הלילה שלו. כמו בגמילת יום, יש להתחיל בהסבר קצר לילד על מה מצופה ממנו, להסביר שאם הוא מרגיש צורך להתפנות בלילה, עליו ללכת לשירותים או להעיר את אבא ואמא כדי שיילכו איתו להתפנות. רצוי להקפיד על מתן שתן לפני השינה, ולהשתדל לא להרבות בשתייה בשעות הערב. אל תקלות ופספוסים יש להתייחס כפי שהזכרתי קודם לגבי גמילת יום: 'לא נורא, הפעם לא הצליח, בהמשך בוודאי יצליח יותר'. אם צריך להחליף פיג'מה או סדינים רטובים, לעשות זאת בצורה עניינית ומהירה ככל האפשר, ולהשתדל לא להפוך זאת לחגיגה לילית, כדי לא לתת לילד מבלי משים תמריץ להמשיך להרטיב בלילה. כמו כן כדאי להזכיר לילד שאם הוא מרגיש שהוא מתחיל להירטב בלילה, לנסות לקום ולהגיע לשירותים או להעיר אחד מכם.

מתי כדאי לפנות לייעוץ בענין הגמילה?

כדאי לפנות לייעוץ אם התהליך תקוע לאורך זמן, אם יש תחושה שהאינטואיציה ההורית והעצות מחברות/גננת/סבא/סבתא אינן מספיקות… אם יש תחושה שניסיתם כבר הכל, וכלום לא עוזר. במקרים בהם יש סרבנות או חוסר שיתוף פעולה לאורך זמן מצד הילד, או כאשר יש התאפקויות קיצוניות או עצירות, כדאי בהחלט להתייעץ. לעתים קרובות הורים פונים לייעוץ משום שהתפתח מעגל קסמים שבו ההורים והילד לכודים במאבק כוחות ומשחקי 'דווקא'. חשוב לומר כי לרוב ייעוץ לגבי גמילה אינו תהליך ארוך, ובמרבית המקרים מסתכם בפגישה או שתיים.