בגוף עבודותיו החדש של אוהד מטלון הוא ממשיך לחקור את גבולותיו של מדיום הצילום, להרחיב אותם ולבחון את יחסי הגומלין של המדיום עם סוגי מדיה שונים בתחום האמנות, ובעיקר עם ציור, רישום, תחריט ותבליט.
ביסוד הצילומים בסדרה, פעולה טכנית של הנחת פוזיטיב הצילום על הנגטיב שלו בחפיפה מלאה, עד שהם מבטלים אחד את השני. הביטול יוצר משטחים אפורים חלקים ואטומים לחלוטין. הסטה מזערית של אחת השכבות מבטלת את החפיפה המלאה, וחושפת את הדימוי האצור בתוך המשטחים. פעולה זו מבטלת את עומקו של הנוף אך גם מחזירה שבריר ממימד העומק שאבד בפעולת הצילום: הצילומים מייצרים אשליה של תבליט על הנייר, כמעט כזה המפתה להעביר עליו אצבע ולחוש את מרקמו התלת ממדי. כלומר, הנוף המצולם המורכב כולו ממשטחים אפורים – מאבד מעומקו, אך בו בזמן נוצרת אשליה אופטית כי הצילום מקבל עומק שטוח של תבליט. למעשה, זוהי פעולה טכנית שמבקשת לסמן את העבודה כמרחב דיאלקטי המזמן סתירות גם במימד התוכן, העולות מתוך הדיכוטומיה של הנגטיב והפוזיטיב, המקור וההעתק, האנלוגי והדיגיטלי. כשם שכל צילום מורכב מכמה שכבות טכניות שהכרחיות ליצירת הדימוי, כך הוא גם נושא עמו שכבות של משמעות.
העיוורון מתפקד כציר נלווה בתערוכה, המסמל את מות הראיה, ויחד עמה את מות הצילום (מוות סימבולי זה אינו בא לידי ביטוי בהיעלמות הצילום או באובדן פיסיים, אלא דווקא באינפלציה קיצונית של צילומים המאפיינת את העידן הדיגיטלי של הרשתות החברתיות, עד כדי ביטול ערך כמעט מוחלט של הדימויים עצמם). בתהליך העבודה על הסדרה יש מחיקה וביטול של הדימוי המקבילים לעיוורון. הדימוי מפציע בעדינות מתוך מה שנראה כאפלה. הצילומים בסדרה מתפענחים באמצעות ראיה, שנדמית כהזמנה למגע. כלומר, העבודות נדמות כאילו אינן זקוקות לראיה כדי להתפענח, שכן ניתן למשש אותן כמו כתב ברייל. אך המרת הראיה במגע, במישוש, אינה מתקיימת בפועל, היא נותרת כאשליה.
רוב הדימויים בסדרה קשורים לפעולות של ציור, רישום או תבליט או לשרידים שפעולות כאלה הותירו בנוף. לעתים הצילומים מתייחסים לציורי נוף פוליטיים, המייצרים מראית עין רוגעת באזורים טעונים. כך למשל, ציור של עצי זית על גבי מקלט או ציור של שדה חרוש על גבי מרחב מוגן מבטון מתלכדים עם הנוף שסביבם ונמהלים בו, כמו מממשים את תפקידם לייצר נוף פסטורלי העולה על זה שהמציאות מציעה. צילום ישיר אולי היה חושף את הציור המגויס במערומיו, אך עמדתו של מטלון אינה צינית או לעגנית. בעצם התרחקותו של המהלך הצילומי מניסיון לייצג את המציאות, הוא מאפשר לבחון את הפעולה הציורית באופן חומל, ואולי לגלות את יופיו של הציור הנאיבי בעצם מיסגורו על ידי הנוף הממשי העוטף אותו.
כל העבודות בתערוכה נושאות עמן סימנים של פעולות ציוריות או חומריות המתווספות לדימוי הנוף ונמהלות בו. לעתים פעולה אנושית המותירה סימנים בשטח נדמית לפעולה רישומית או ציורית. כך, למשל, סימני צמיגים על קרקע חולית הופכים לרישום מעגלי, ונזילות של כדור צבע שהוטח בקיר מבנה המיועד לאימונים צבאיים, הופכות למעין ציור פעולה (action painting) אלים. לעתים מטלון עצמו הוא המבצע פעולות כאלה, כמו נסיעה מהירה המעלה ענני אבק המטשטשים את הנוף, או כיבוי אש באמצעות זרנוק מים המעלה ממנה עשן סמיך. בעבודות מסוימות חדירת אור מכוונת במהלך הצילום יוצרת מראה של להבה בהירה ה"שורפת" את סרט הצילום ואת הנוף שהוטבע בו. פעולה זו של החדרת אור במעמד הצילום היא פעולה האפשרית רק בצילום אנלוגי. היא מחזירה את העיסוק בסרט הצילום עצמו, במקור הפיזי שהולך ונעלם בעידן הצילום הדיגיטלי. זוהי גם פעולה פיקטוריאלית, בעלת אופי ציורי, שכן הצלם מבצע מניפולציה על גבי סרט הצילום בדומה לפעולתו של צייר על הבד. יחד עם זאת, מדובר בפעולה בעלת אופי אלים של פגיעה בסרט הצילום וחבלה בו.
פעולות של חבלה או של אלימות חוזרות ומופיעות בתערוכה, הן כחלק מאקט הצילום, והן כחלק מהפעולה האנושית שקדמה לו. הנוף בצילומיו של מטלון, לרוב נוף ישראלי, רווי בסימני הפרעה, התבצרות או ניתוץ. מבעד לנופים הירחיים, הקסומים למראה, נגלים מרחבים מוגנים, שטחי אימונים, שיירים של מחסה ארעי בשוליו של כפר בדואי. מטלון מעמת את הנוף עם הפעולות הפוליטיות שנתנו בו סימנים ומייצגות את מציאות חיינו בארץ, אך הוא גם משיב לו יופי רב.
הפעולה של מטלון מייצרת יחסים מגוונים ומורכבים בין הנוף הממשי לזה המצויר, המצולם או המשתקף מבעד לפתחים או למראות. לעתים הנופים מתלכדים או נמהלים אלה באלה, כשם שסוגי המדיה השונים מוטחים ומותכים זה בזה. לעתים הם משיקים זה לזה או ממסגרים זה את זה (בחלק מהעבודות חלונות, מבנים או מסגרות מחלקים את הנוף לפריימים רבועים המכילים פיסות נוף). מטלון מבקש לשהות בדיאלוג בין סוגי המדיה השונים וביחסם לייצוגי נוף ולתפקידם בתרבות. הוא בוחן את היחסים בין אופנים שונים של ייצוגי נוף כשהאבחנות בין תבליט, רישום, השתקפות-מראה או ציור מתמוססות, ומזמינות לחשיבה מחודשת הן על יחסי הגומלין בין סוגי המדיה השונים והן על היחסים האמביוולנטיים בין הנוף לייצוגיו השונים.
רווית הררי
