תערוכתו של שי עיד אלוני היא מיצב טוטאלי החולש על כל חלל התצוגה והופך אותו למקום של טקס כלשהו, פולחן טרנספורמטיבי כזה או אחר, המבקש לשנות מצב תודעה או לייצר תהליך רגשי. אולי טקס בריאתה של יצירת האמנות עצמה. המרחב שבונה אלוני מבקש לזקק ארכיטיפים וסמלים המהווים בסיס משותף לטקסים בתרבויות שונות, ומלווים את עבודתו לאורך שנים (חניתות, מסכות, מגנים, שריונים, כלי ציד או מלחמה שונים, לצד סמלים החוזרים על עצמם כמו עיניים או דגים). תחילתו של כל טקס היא בעטיית בגד ומסכה הבוראים דמות של מנחה כלשהו (שמאן, לוחם, מרפא) ובפעולה גופנית של הדמות. ואכן האמן מופיע במרחב התערוכה כשמאן (תפיסה שניסח ז'וזף בויס, שראה את תפקיד האמן כשמאן המרפא את מדווי החברה), המייצר זירה שיש בה שאריות מטקסים קודמים ואולי אפשרות לטקס חדש.
התערוכה מורכבת מעבודת וידאו ומכמה אלמנטים פיסוליים שנתפרו למידותיו של חלל התצוגה, ולפי קנה המידה של הגוף האנושי – גופו של האמן. הגוף האנושי, הנעדר מן החלל הפיסולי אך מככב בעבודת הווידאו, חוזר ומאוזכר במידותיהם של האובייקטים השונים ובשיירים של פעולה שהותיר אחריו לכאורה. בפתח התערוכה ניצב מבנה עץ מקושת שחור; מעין מערה הנדמית לחור שחור השואב אל קרבו את הצופה, ומבקש לייצר מקום מעבר ממצב תודעה אחד לאחר. החלל המקושת נדמה במאפייניו האדריכליים ובקנה המידה שלו למעין מקדש קטן או מבנה ניאו קלאסי – אדריכלות המזוהה עם מבני כוח בתולדות התרבות האנושית. קשתות פנימיות מחלקות את המבנה למעין תאי וידוי אישיים העוטפים את המבקר כרחם, מזמינים אותו להשתהות בתוכם ולעבור תהליך רגשי או מחשבתי טרם היציאה אל חלל הטקס.
