צבע התכלת על גווניו השונים ומופעי עננים אמיתיים ומדומיינים שולטים בתערוכה "שבר ענן". זהו צבע השמיים בציורי הילדים המונפים אל על בידי אבותיהם, והוא גם צבע השמים והים מאחורי "מחפשי האוצרות" על חוף הים – שתי סדרות שצוירו בשנה האחרונה בעקבות שיטוטיו של יצחק ליבנה על שפת הים. חוף הים הוא לדידו של ליבנה רצועה צרה בין העיר לטבע, אקס-טריטוריה שבה קוד הלבוש, ההתנהגות ותפיסת הזמן שונים מאלה שבעיר. בשתי הסדרות הים והשמים הם לכאורה המישור האחורי של ההתרחשות, הרקע לאירוע המתחולל בקדמת הציור. אך שטחם כה גדול עד שמתעורר הספק שמא הם אלה גיבורי הציור האמיתיים. במבט ראשון נדמה כי דמות הילד או מחפש האוצרות נועדו רק כדי לשמש כקנה מידה לציור הנוף השמימי. הצבע הכחול כמו בולע את מבטו של הצופה, שואב אותו אל מישוריו האחוריים של הציור, אל עומקו של החלל הפיקטוריאלי.
תכלת הוא גם צבעה של סדרת ציאנוטייפים ((cyanotype, צילומים למעשה, שנוצרו בעזרת אמולסיה תכלכלה רגישה לאור אשר שימשה את ממציאי הצילום בתחילת המאה ה-19. אמולסיית הציאנוטייפ מאפשרת "לצלם" ללא מצלמה או נייר צילום. בטכניקה זו מורחים על משטח כלשהו את התמיסה הרגישה לאור, מניחים עליו דימוי וחושפים לאור השמש כך שהעתק של הדימוי עובר למשטח הרגיש לאור. הדימוי המתקבל לאחר שטיפת המשטח במים נראה כצללית צילומית תכולה (כאשר המציא טאלבוט את הצילום ב-1839, הוא כינה את התהליך שגילה "אמנות קיבוע הצל"). עבודות הציאנוטייפ בתערוכה, כמו גם ציור הצל הגדול, מציגים צללי עלוות עצים על המדרכה. אלא שצורת הצל וצבעו הכחלחל יוצרים מראית עין של שמים זרועי עננים לבנים. הקטן והקרוב הופכים לרחוק ולנופי, והמבט המופנה מטה אל עבר צללי העץ המוטלים על הקרקע, נדמה כמתבונן מעלה אל עבר כיפת השמיים. על אף שנוצרו בטכניקה צילומית, הציאנוטייפים הם הכלאה ציורית-צילומית שכן כמו בציור, תחילת העבודה היא במריחת האמולסיה במברשת על גבי הנייר.
מעצם עיסוקם בצללים ובהקפאה של תנועה, גם שאר הציורים בתערוכה כרוכים בתהליך הצילום, והם בעלי אופי היברידי ציורי-צילומי. השוליים הרחבים המקיפים את הציורים על גבי פאנלים של עץ מחקים את אופן הצגתם של צילומים. דמויות הילדים ו"מחפשי האוצרות" צוירו על פי צילומים, בשעה שמראה השמים והעננים הומצאו או צוירו מתוך זיכרון, נשענים על יכולתה של המברשת לתאר מים ועננים מעצם חומריותה ואופיו הנוזלי של הצבע. ציירים העדיפו מאז ומתמיד אובייקטים ומודלים סטטיים, כאלה המאפשרים מבט ממושך ומבחין. יכולתו של הצילום להקפיא תנועה גילתה בפני ציירים עולם חדש של דימויים. ציורי הילדים ה"קפואים" באוויר שצוירו על פי צילומים משפחתיים, נושאים עמם את המקור הצילומי. את "נס" ההקפאה באוויר חוללה המצלמה, אך ציורו של ה"נס" הזה מאפשר לחלץ את הדימוי מן ההקשר הטריוויאלי המזוהה עמו, להבליט את סמליותו ואת המורכבות שבו ולהפוך אותו לאלגוריה פסיכולוגית.
כחול הוא לכאורה צבע שמבשר חופשה, פנאי ורוגע. הוא מזוהה עם שמיים בהירים, עם מזג אוויר צלול ועם אתרי נופש על גדות המים. אלא שבתערוכה זו הכחול הוא עד לפעילות שיש בה גם צדדים טורדי מנוחה. הילד המושלך בידי אביו אל השמים והאיש המחפש מטבע או תכשיט אבוד המסתתרים בחול הופכים את החוף לאתר של פעילות שיש בה גם סכנה וחיפוש קדחתני. מראה האב – תמיד אב – המניף את ילדו לאוויר, תמים לכאורה או מקושר עם בילוי או משחק, אך טמונה בו הזמנה לפרשנות פסיכולוגית או לקריאה אלגורית. זוהי פעולה משחקית לכאורה, שיש בה יותר משמץ אלימות, רגע של עצירת נשימה שבסופו אנחת רווחה. ואכן, הילדים המושלכים מעלה נראים ספק משועשעים ספק מבועתים. לרגע הם באוויר, מאתגרים את כוח הכבידה, ואז נכנעים לו ונופלים חזרה אל תוך ידיו המושטות של האב. האם מעופם תמיד יהיה קצר כל כך? שואל ליבנה, האם תמיד יהיה שם האב כאשר יפלו? אולי מדובר בטקס חניכה "אבהי", הוא מציע, מעין אימון הכנה מחשל לחיים, או בסימולציה של תאונה שסופה טוב הפעם. הילדים המתעופפים עשויים להיראות כמלאכים נטולי כנפיים, חלקם גם נטולי חדוות מעוף. ידיהם הפרוסות לצדדים לעתים מעלות על הדעת את דמותו הצלובה של ישו, דמות של קרבן. ואולי זהו משל על דדלוס המשגר את בנו איקרוס אל מעופו הראשון, מזהיר אותו מפני התקרבות יתרה אל השמש; או שמא אלגוריה על אברהם המגיש את בנו העקוד יצחק לשמיים.
בציורים אחרים נראה "מחפש אוצרות" סורק את החוף לכל אורכו ורוחבו מצויד במגלה מתכות ובכלי חפירה קטן. אולי המחשבה על המציאה הצפויה מניעה אותו. אולי כמו אצל דייגים חובבים, לא האובייקט הוא המטרה אלא החיפוש עצמו. חוף הים הוא המקום היחיד בישראל שבו ניתן להשתמש במגלה מתכות לצורך גילוי מתכות אבודות. שם לא יימצאו עתיקות לאומיות או מטמון קדום, לכל היותר מטבע שנשר מכיס או טבעת שנשמטה מאצבע. מאחר שגלאי המתכות פועל בעזרת חיישנים המודיעים על גילוי המתכת בצפצוף, "מחפש האוצרות" מצויד באוזניות ובמוט חיפוש הנראה כמקל נחייה לעיוורים. למעשה, הוא מתנהל כעיוור לאתר המקיף אותו, לים, לשמיים. מבטו מושפל אל החול, אוזניו אטומות לרחשים המקיפים אותו. כל כולו שקוע בפעולת חיפוש פרטית המבודדת אותו מן העולם.
ואולי שני הגיבורים, "מחפש האוצרות" והאב המשגר את בנו לשמיים, הם דיוקנאות עצמיים של אמן, אלגוריה לפעולת הצייר בסטודיו. פעולה המתחילה בשיטוט ובחקירה פנימיים, בחיפוש אחר רעיון, השראה, אמת או הנחה נכונה של חומר; ומסתיימת בהנפה מטפורית של יצירת האמנות מעלה, בתקווה שתגביה עוף בכוחותיה שלה ולא תצנח מטה בחלוף "הרגע המכריע", בשאיפה המוכרת אל הנשגב ואל הנצחי.
רווית הררי
