ביקורי הראשון בקיץ 1928 – מאי שם במגרש הספורט ביפו, שרכתי דרכי ברגל מיפו לעיר שלום, כדי להתרשם מהשטח הצפוי להתיישבות של המשפחה. הגעתי לירקון ועברתי את גשר העץ לכיוון שייח מוניס. התרשמתי עמוקות מהמושבה הגרמנית שרונה (היום קרית הממשלה) – הרפתות, הסוסים השמנים שדוגמתם לא ראיתי בירושלים. לדברי אבא היתה עיר שלום אמורה לשכון ליד הירקון. עליתי לגבעת שייח' מוניס והתנהלתי בשטח הגדול בו היו פזורות ערימות קש, תבואה וביניהן הסתובבו במעגל פרדות, סוסים, חמורים וילד החזיק חבל והסתובב סביבם, זרו בדיש בין המוץ וגרעיני התבואה. ענני אבק נשאו. שאלתי היכן הקומפניה היהודית והערבים הצביעו לכוון צפון מזרח.
לאחר הליכה של כמה קילומטרים בשביל של עגלות בשטח שומם ויבש, ללא עץ וללא שיח. הגעתי לעיר שלום, שם ביקרתי אצל ראשוני המתיישבים, שגרו בצריפים מפוזרים על פני כל השטח – משפחות משורר, קרייניס, בייטש, ווייסוסר, וגוטמן.
המתיישבים הראשונים היו בעלי מלאכה, פקידים וחנוונים – כולם אנשי המעמד הבינוני יוצאי עדות שונות ומקצועות שונים, ביניהם אנשים דתיים וחילוניים. לא היו ביניהם חקלאים וגם לא היה חזון של התיישבות חקלאית. המתיישבים נשאו עיניהם לדוגמא של שכונת בורוכוב שבגבעתיים.
שנות העשרים והשלושים היו שנות פריחת ענף הפרדסנות וזה גרם לבהלת שתילת הפרדסים גם בעיר שלום, לכן היו קודם כל צריכים למצוא מים. הבאר הראשונה נחפרה ע"י קבוצת השדה מהרצליה, שהפיקה 200 קוב מים לשעה. הגיעו פועלים שעסקו בשתילה, בבניית בתים ותשתית לדרכים ורחובות. כל העבודות בוצעו בעבודה עברית.
השטח המזרחי – דרומי היה ריק מאדם, לא היה מעובד וזרוע אוהלי בדואים. פה ושם היו חלקות של אבטיחים, שגידולם לא היה זקוק למים ובלילות הקיץ היו שומעים פעמוני אורחות הגמלים שהובילו אבטיחים לשוק ביפו וסידני עלי, שבחוף ים הרצליה. באביב היו מגיעים לעיר שלום ריחות עצי האקציות וההדרים מכיוון פתח תקוה. בחורף הם היו זורעים גרעיני חיטה ושעורה, שיבולם היה דל, גידלו גם תורמוס, ששימש זבל ירוק לפרדסים. בין לבין היו גם רועים עדרי צאן ועיזים.
בסופו שלדבר התיישבה משפחתנו בפתח תקוה רק בראשית שנות החמישים, עם יסוד שכונת נווה מגן חזרתי לעיר שלום ושמה כבר רמת השרון, בניתי בית ובו התיישבנו קבע עם בני משפחתי.
נחזור בחזרה להמשך הסיפור לפתח תקוה. עם פיתוח משק המטעים התרחבו גם ישובי הערבים וגברה צפיפות האוכלוסיה הערבית – פעם בשל בצורת בגולן, פעם בשל אי שקט בחורן, פעם בשל בצורת בסיני ובעבר בשל פיתוח הארץ ע"י היהודים וגידול האוכלוסיה היהודית ע'י העליה לארץ.
שכר יום עבודה במצרים היה 6-7 אגורות (פיאסטר) ובארץ עבדו 7-8 שעות ביום תמורת שכר של 16-17 גרוש. בסביבה נשתמרו חפירות מלחמה של הצבא הטורקי, הגרמני והאנגלי ממלחמת העולם הראשונה שספקו ענין לארכיאולוגים חובבים.
מאורעות 1948 התחילו בהתקפה על מכונית בשכונת פג'ה בפתח תקוה. התוקפים באו מאזורנו בני שבט הבדואי שמק. הם תקפו בפרדס מטלון מחלקה של חי"ש מרמת גן. אחד מאנשי ההגנה נהרג. העירקים, שבאו לעזרת הערבים לחצו עליהם שיעזבו את האזור. כיבוש שייח מוניס ע"י ארגוני המחתרות גרמו לעזיבת המוני ערבים את השטח. בחודש מרס 1948 פונה כל האזור מתל אביב עד נתניה וממזרח עד לקו פתח תקוה, כולל שטח שבט אבו קישק ששכן בין פתח תקוה לבין רמת השרון ורמתיים. השתתפתי במבצע הפינוי. עמדנו על כך שהמנהיגים יעזבו ראשונים והיה לי הכבוד ללוות את 4 המנהיגים האחרונים.
משתכני נווה מגן היו אנשי צבא הקבע ומשרד הבטחון, אשר בנו 180 יחידות דיור. השכונה אוכלסה בשנת 1955, חלקם בבתים בודדים ורובם בבתים דו משפחתיים. שכון נווה מגן נבנה על אדמת מינהל מקרקעי ישראל, שהיתה במקור אדמת שבט אבו קישק. בבואנו היו רק מבנים ללא צמח ועץ. מערכת הכבישים הפכה לעורק חיים של השכונה. בגשם הראשון הוצפו הבתים ואדמת סחף פרצה לבתים ומדרגות נתערערו. הוקם בית ספר יסודי בן ארבע כיתות א'-ד' ע'י המנהלת זהבה גרמן. ילדי כיתות ה'-ח' נסעו ללמוד בבית הספר היסודי במושבה – אוסישקין, אשר החיל בתוכו יוצאי עדות שונות. לא היה בית ספר דתי ברמת השרון, כולם חונכו ע"י יוסף קלמן וגם ילדינו נהנו מחינוכו ומסירותו. לאט לאט קיבל השכון צורה נאה כאשר כל המשתכנים בבואם מדי פעם הביתה הפשילו השרוולים ועבדו בגינותיהם. סביב בית הספר היסודי היו כל הפעילויות שלנו. ההורים במו ידיהם הקימו גדר, טלפון, חשמל והמזכירה עבדה בהתנדבות. כל החגים נחוגו בצוותא בחצר בית הספר ומדורה גדולה הוצתה ברחוב החרוב, כשכל המשתתפים רוקדים ושמחים.
בשנת 1960 הוקם בית ספר תיכון, שתלמידיו היו בוגרי בית הספר היסודי ותלמידים מצהלה. מנהלו היה שמואל אפרת. בחיי החברה היו מעורבים הורי התלמידים אשר המשיכו לטפח את שני בתי הספר.
היו אספות כלליות ליד ביתם של לואי ואסתר בלומנאו אשר הסריט סרטים למשתכנים כארוע חברתי ולאחר מכן נבחר ועד השכון והתושבים עצמם קבלו החלטות בעניני השכון. אחת ההחלטות היתה הקמת בית הנוער על ידי תרומות החברים המשתכנים ושינו את שם השכון שהוסב מתל מגן לנווה מגן עד ימנו אלה.
בימים הראשונים של השכון היתה פעילות חברתית ענפה. טכס פתיחת השכון היה חגיגי בהשתתפות סגן הרמטכ"ל דאז חיים לסקוב שהביא את ברכת המטכ"ל היתה פעילות בערבי חגים. הצטרפות מאות משפחות צעירות, רובן בעלי ותק בטחוני היוותה תוספת פעילי ציבור פוטנציאליים, ורבים תרמו במשך הזמן לעשייה ציבורית בתחומים רבים.
מתוך: פייבוש יעקבי, סיפורים אישיים של בני רמת השרון ההיסטורית.
