"הורי-חיה ומנחם מאירוביץ , שניהם יוצאי רוסיה ולאחר מלחמת העולם הראשונה – לטביה הכירו עוד בחו"ל, אבי עלה לארץ בשנת 1919 ואמי באה בעכבותיו בשנת 1920. הם נישאו והחלו את חייהם המשותפים בתל אביב. בתחילה עסק אבי בכריית זיפזיף מחוף הים והובילם על גבי גמלים לאתרי הבניה השונים בעיר. בשנת 1921 הם עברו לגור לבאר יעקב, שם עבד אבי כשומר ולאחר מכן רכש סוס ועגלה ועסק בהובלה – בעיקר תוצרת חקלאית מבאר יעקב לתל אביב וצרכי מזון ומצרכים אחרים בחזרה לבאר יעקב. במסעותיו אלה ליפו- תל אביב התוודע אבי להתארגנות של "אגודת עיר שלום".
להקמת מושבה חקלאית צפונית ליפו – תל אביב. בשיתוף עם הורי אמי – פסיה ויוסף מרדכי תגרין, הם רכשו חלקת קרקע בת 20 דונם, שמקומה היה בגבולות של הרחובות של היום – שדרות ביאליק בדרום, רחוב אז"ר בצפון, רחוב הברושים במזרח ורחוב ההגנה במערב. אבי החל לממש את אחיזתו בקרקע בשנת 1927. בכל יום ראשון בשבוע היה יוצא על גבי הסוס והעגלה מבאר יעקב לעיר שלום, שכבר היו בה מספר משפחות והחל להקים במו ידיו צריף מעץ למגורי המשפחה וגם מקום לרפת, כי כבר היו למשפחה כמה פרות.
בשנת 1928 הגיעה העת לעבור לעיר שלום. במשך שנות שהותם של ההורים בבאר יעקב התרחבה המשפחה – בשנת 1922 נולד אליעזר, בשנת 1926 נולד נתן ובשנת 1928 נולדה כרמלה. בהעברה לעיר שלום התפצלה המשפחה לשניים – אמי, אחי ואחותי נסעו ברכבת מבאר יעקב ליפו ומשם ב"אוטובוס" של נח הק לעיר שלום. דרכם זו היתה פחות או יותר "נוחה". אבי העמיס על העגלה את תכולת הבית, הפרות נקשרו מאחורי העגלה ואני "גוייסתי" לצעוד מאחורי הפרות , כדי לזרז אותן שתלכנה ללא עצירה, כשהתעייפתי עליתי על העגלה לדקות מנוחה ושוב צעידה ברגל עד שהגענו ליפו, משם פנינו צפונה לכיוון עיר שלום.
כל הכבודה הזו די זחלה ולעיר שלום הגענו כשהחושך כבר ירד על פני הארץ, ואמי כבר דאגה לנו ובבואנו "הביתה" אני כבר הייתי עייף וממש קדחתי. אמי רצתה לפנקני והלכה לחנות המכולת של קרייניס, כדי לקנות ממתק כלשהו, שיקל עלי את "החום", אך עד שהיא חזרה מהמכולת , אני כבר הייתי בשינה עמוקה ובתרדמה טוטלית.
למחרת כשהתעוררתי, מה ראיתי? – את הנוף המוזר שהיה מסביב – בדואים ששכנו באוהלי קידר בשטח שהיום נמצא הבנין של יד לבנים, ואדיות, חול ועזובה מסביב והשכנים ממערב- משפחת רוטנברג וממזרח – משפחת בייטש. מים עדיין לא זרמו בחצר והם הובאו בחביות על גבי עגלה, בדרך לא דרך. המים הספיקו כדי להרוות את צמאונם של הפרות והסוס וכן לצרכי המשפחה במשורה. המושבה מנתה מספר משפחות מצומצם ואני זוכר את ביקורנו הראשון אצל משפחת וולמן, שהורי הכירום עוד מבאר יעקב. הם גרו בסביבות שדרות וייצמן, בצריף, בלי ריצפה ושתי הבנות, רוחמה וברכה נחבאות מתחת למיטה. בתקופה יותר מאוחרת עברה משפחת וולמן לשכון ברחוב אוסישקין.
הורי התחילו לבסס את משקם, וזאת כדי להתפרנס ולהתכונן לקראת התוכנית העיקרית והיא – נטיעת הפרדס., שהיתה יכולה להתבצע רק לאחר הכשרת הקרקע, סתימת הואדיות והחריש העמוק, שתואר כבר ע'י אחרים, כיצד הוא התבצע. וגמר חפירת הבאר בשדרת וייצמן. כשנמצאו בבאר מים רבים, הונחו הצנורות ברחובות הראשיים וקבעו חיבור מים בראש כל חלקה. לאחר כל זה הושלם , קבעו האגרונומים , לפי טיב הקרקע את סוגי השתילים שינטעו. המושבה החלה לקבל נוף ירוק של שתילי ההדרים, שביניהם ביצבצו בתי התושבים והרפתות של בעלי משקי החלב. בין הזמנים האלה, אני זוכר שהייתי יוצא לרעות עם הפרות בשטחים מסביב לבית וכך עשו גם ילדי השכנים האחרים. כך נולד גם סיפור פיקנטי: ילדי משפחת רוטנברג השכנה שלנו היו יוצאים יחד אתנו לרעות את הפרות שלהם. הם נהגו לשכב מתחת לפרה ולשתות חלב ישר מהעטין והגברת רוטנברג היתה משתוממת, למה הפרות של מאירוביץ לאחר בואם מהשדה מניבות חלב ואילו הפרות שלהם "רזות". היא לא ידעה , כי ילדיה שהיו רעבים השביעו את רעבונם בחלב, ישר מהמקור.
השקיית שתילי הפרדס הותרה לנו רק בלילות , מאחר והוא נמצא במקום נמוך וזרימת המים בשעות היום היתה מונעת את לחץ המים להגיע לפרדסים במקומות הגבוהים במושבה, על כן הייתי יוצא עם אבי בלילות ועוזר לו בהשקיית הנטיעות. זה היה למעשה גורל מרבית הילדים היותר גדולים ואנו היינו למעשה שותפים זוטרים במעשה היצירה של התפתחות המקום. מאחר והייתי כבר ילד בגיל בית הספר, שעדיין לא היה בנמצא במושבה, הרי בשנת 1929 מצאנו את דרכנו ללמוד בהרצליה הסמוכה. במאורעות 1929 היינו מפונים יחד עם כל הילדים והאמהות ללינת לילה בחדרי הכיתות בבית ספרנו בהרצליה. אבי, מלבד היותו עסוק מאוד בעבודת המשק והפרדס, כדי לפרנס את המשפחה, היה תורם מזמנו לעסוק גם בעבודה ציבורית, את זה אני נמצא למד מתוך קריאה בספר 40 שנה לרמת השרון, שהוא היה בועד המושבה כמעט במרבית שנותיה עד לקום המועצה המקומית. הוא היה משמש כגזבר הועד, וחלקו בשנים ההן בהתפתחות שחלה במושבה היה מכריע. הוא כנראה נטע את הזרע לעתיד תפקידי, כשהתחלתי לעבוד בועד המושבה ובהמשך במועצה המקומית והגעתי לתפקיד הגזבר.
גם לאמי היו נטיות של אשת ציבור. מלבד פעילותה במגן דוד אדום ברמת השרון , היא המשיכה בהתנדבות באותו שטח במ.ד.א. בתל אביב ובשנותיה המאוחרות בי.ע.ל. בבית חולים מאיר בכפר סבא. לאחר שהלכה לעולמה נודע לנו על העזרה בסתר, שהעניקה למספר משפחות במושבה. אותן המשפחות גילו את אוזני למעשיה הדגולים.
בסיפורי זה , אני רואה את חלקי בהנצחת הורי ז"ל לפעילותיהם הכלל ציבוריות.
אני כילד סיימתי את בית הספר היסודי במחזור ד'.כבר היינו בתוך מאורעות 1936-1939 , עסקתי בעניני הגנה ובטחון. שימשתי כאתת מעל בריכת המים. הצטרפתי לנוטרים הנוספים כמו כל הנוער במושבה. חוץ מזה העבודה בפרדס וברפת, כבר היתה מנת חלקי הקבועה והעבודה היתה קשה ומפרכת. כבן של פרדסן השתלבתי בעבודת האריזה , שהייתה כבר כחלק מחייה מושבה במשך חודשי החורף. ובסופו של דבר הפכתי גם להיות עוזר לאורז – מעמד די נכבד. כל זה נמשך עד פרוץ מלחמת העולם השניה, שהיא גרמה לשיתוק כללי ולשינוי סדרי עדיפויות. מאחר והנוער לא מצא עצמו במצב שנוצר, פנו רבים מאתנו להכשרה בקיבוצים וכך גם אני הגעתי להכשרה בקיבוץ מעוז חיים בשנים 1940-1941. בנטיותי לא ראיתי את עצמי ראוי וטוב לצאת להגשמה עצמית בקיבוץ אחר שאליו היינו מכוונים – קיבוץ שדות ים. וכך מצאתי את עצמי בשנת 1942 מתגייס לצבא הבריטי., וכך עד השחרור בשנת 1946 ונסיון להגשמה עצמית ע'י הצטרפות לחברי ביחידה בצבא, שהקימה את המושב כפר מונאש שבעמק חפר, שם עברתי הכשרה מקצועית כמנהל חשבונות- וזאת בגלל מצב בריאותי.. לאחר שלוש שנים נפלה ההכרעה עת עזבתי את המושב ונתקבלתי לעבודה בועד המושבה של רמת השרון. ומכאן יבוא הסיפור המוניציפאלי שלי.
עדות חיה לתולדות המועצה המקומית.בקטע הזה, אשתדל להתמקד בנושאים שאחרים לא נגעו בדברים על המושבה והתפתחותה, או להרחיב יותר בדברים שנראים בעיני כמהותיים בסיפור התפתחותה של המושבה.
כאמור התחלתי את עבודתי, עדיין בועד המושבה, אך התהליך לאישור המעמד כמועצה מקומית כבר ליווה אותי בכל מעשי. לדעתי, ההחלטה החשובה של ועד המושבה בעת התפרקותו וקביעת המועצה המקומית הממונה הראשונה ובחירתו של צבי בנימיני כראש המועצה היה לה המשך של הפעילות הקודמת. לכן ההחלטה של העברת כל הרכוש הציבורי כולל מפעל המים לבעלותה של המועצה המקומית, היה תקדים שפירק את כל הבעלות בעבר, והעבירם לטובת הרשות המקומית. לא כך נהגו יישובים אחרים, שחלק מהם שינו את החלטתם, כאלה שלא שינו החלטתם, כמו כפר סבא. לדעתי רמת השרון פעלה על פי הגיון ציבורי, למרות הטענה שתושבים, שלא היו בעלי רכוש "נהנו" כביכול מזכויות לא להן. היום כבר לא זוכרים את המעשה הזה.
שינוי השם מ"עיר שלום" ל"רמת השרון" השם "עיר שלום" אומץ ע"י המושבה כדבר טבעי מאותה אגודה ביפו בשם זה ע"י מי שהגה את הרעיון לעבור מהעיר לכפר. אך בשנת 1932 מצא הועד שהשם לא מבטא כראוי את אופי המושבה, לכן פנה הועד למוסדות הלאומיים שפעלו אז בארץ , כדי שיציעו שם הולם למושבה. בזכרונות שלקט אליהו בנימיני ,ממה שכתב אביו צבי בנימיני – מי שהיה ראש הועד והמועצה המקומית, כתוב כך: " המוסדות הלאומיים הציעו את השם "ירקון". בהסתמך על הכתוב בספר יהושע, בפרק י"ט כדלקמן: " למטה בני דן למשפחותם יצא הגורל השביעי ויהי גבול נחלתם …………. ויהוד ובני ברק וגת רימון ומי הירקון – והירקון עם הגבול מול יפו. ההצעה הזו לא נתקבלה ברצון. ורצה הגורל ותושב המושבה מרדכי ויינברג (על שמו נקרא רחוב מרדכי) באחד הביקורים שלו בתל אביב עבר ליד גינה ציבורית ברחוב החשמל ומעליה שלט:
"גינת רמת השרון". זה עורר בו רעיון – היות והמושבה חולשת על הרמה הגבוהה בשרון הדרומי, הוא הציע לאמץ את השם "רמת השרון" כמתאים לה. ואכן נתקבלה הצעתו.
נושא נוסף שברצוני להתעכב בו הוא התחלת הבניה לגובה. הבית הגבוה הראשון, שנבנה במושבה היה בן ארבע קומות ברחוב סוקולוב פינת ביאליק, פיתוח מערכת הביוב לקראת הבניה לגובה היתה בשלבי התחלה, אולם בנית הבית הושלם והחלו לאכלסו. נאלצנו לחפור בורות סופגים בחצר ולהוריקם כל כמה שבועות. תהליך הפיתוח של מערכת ביוב הוא נושא מסובך של הנחת רשת צנורות בקוטר גדול בחפירה עמוקה, בריכות חיבור לכל מגרש בנוי ולא בנוי, בנית אגני חימצון ותחנות שאיבה להעברת מי השופכין לאגנים. הפרוייקט ארך כמה שנים והמימון התאפשר הודות להלוואה, שקבלה המדינה מהבנק העולמי למטרה הזאת עבור הרשויות המקומיות בארץ.
עבורי, כגזבר המועצה היתה זו תקופה קשה, כי הכסף למימון הפרוייקט לא היה מונח בקופת המועצה ולכל סכום שנכנס לקופה קדם תהליך אדיר של ניירת וביורוקרטיה ועמידה בהתחייבויות כלפי הקבלנים, שבינתיים ביצעו את העבודה בשטח. אין לשכוח שבמקביל ביצעה המועצה עבודות פיתוח גם בשטחים אחרים – בתי ספר וגני ילדים , גינון, תאורה, כבישים ומדרכות ושרותים שוטפים לתושבים, כגון נקיון, חברה ותרבות ועוד. המשימה, שהוטלה עלי היתה כבדה מאד, כי הייתי גזבר צעיר במדינה צעירה, שעדיין לא הספיקה לגבש חוקים ותקנות לנוהלים, אולם הלחץ הגדול של העשייה, שהייתי שותף לה איפשר לי
לרכוש נסיון מעשי, שלא הייתי רוכש בשום מוסד לימודי.
נסיון זה הוביל אותי לבחירה להנהלת איגוד הגזברים בארץ, אשר יחד עם משרד הפנים קבענו תקנות וחקיקות שתתאמנה לרוח הזמן ולא פעם הצעתי את עצמי "כשפן נסיונות" לתהליכים החדשים ולאחר מיצוי הדברים בעבודה מעשית, שימשתי לעתים קרובות כמרצה בקורסים שנתקיימו ע"י משרד הפנים, כדי להעביר וללמד פקידים מרשויות אחרות. שמורים עמי מכתבי הערכה והוקרה של מבקר המדינה והמחלקה למחקר והדרכה של משרד הפנים, המעידים על תרומתי למען שיפור תהליכי העבודה ברשויות המקומיות. לאחר פרישתי מתפקיד גזבר המועצה ניהלתי את סניף בנק אוצר החייל בנווה רסקו מיומו הראשון. לאחר שמונה שנות ניהול הבנק, הועברתי לתפקיד בכיר בהנהלה הראשית של הבנק, שם פעלתי במשך 13 שנים נוספות, עד שפרשתי לגימלאות בגיל שבעים וחמש.
מתוך: פייבוש יעקבי, סיפורים אישיים של בני רמת השרון ההסטורית.
