מאורעות תרצ"ו (1936). חודש אייר. "להכין את התחנה לפעולה" – כך היתה פקודת המטה.
אנו – קבוצת האתתים התחלנו להעלות את הציוד – פנסי האיתות, פנסי כיס ופנקסים לרישום המברקים לבריכת המים בחצר בית ספר אוסישקין. מפקד התחנה ישראל קנין חילק את האתתים לקבוצות של שלושה. כל קבוצה היתה מחולקת למשמרת למשך הלילה. על גג הבריכה נשארו 3 אתתים והשאר ירדו למטה לישון ולנוח. את מקום הלינה סדרו בחדר המכונות של הבאר, ליד הבריכה, כדי להיות קרוב לתחנה. זכורני הלילה הראשון. אנו שכבנו על מזרנים בחדר הבאר. מכונת השאיבה פעלה ורעשה מונוטונית ואנו ישנו שנת ישרים לפי ,המוסיקה", עייפים מהעבודה בפרדס במשך היום. לפתע התעוררנו – מין "תחיית המתים", כולנו קפצנו על הרגליים. התברר כי המכונה הפסיקה פתאום לעבוד… למחרת סדרו לנו מקום לינה בבנין לשכת העבודה שבשכנות הבריכה כאשר הגיע התור של חולית אתתים לעלות לתחנה למעלה על גג הבריכה, היה זה מאורע – מין "טבילת אש". ראינו ים של חושך מסביב. מלמעלה האירו הכוכבים. לאט לאט התחלנו להסתגל לאורות החשמל שבצבצו סביבנו – מצפון, אורות הרצליה, מדרום – תל אביב, רמת גן, בני ברק. מצד מזרח היה פס ארוך ורחב של אפילה – שם שכן השבט הערבי של השייח אבו קישק. גם מצד מערב היה חושך עד הים – שם שכנו בדואים באוהלי קידר. מרחוק מסביב היו פזורים אורות של ישובים עבריים. התחנה שלנו היתה קשורת באתות להרצליה, שהיתה התחנה המרכזית של האזור ולנקודת הישוב הקטן – קרית שאול במשך היום. לפתע התעוררנו – מין "תחיית המתים", כולנו קפצנו על הרגליים. התברר כי המכונה הפסיקה פתאום לעבוד… למחרת סדרו לנו מקום לינה בבנין לשכת העבודה שבשכנות הבריכה כאשר הגיע התור של חולית אתתים לעלות לתחנה למעלה על גג הבריכה, היה זה מאורע – מין "טבילת אש". ראינו ים של חושך מסביב. מלמעלה האירו הכוכבים. לאט לאט התחלנו להסתגל לאורות החשמל שבצבצו סביבנו – מצפון, אורות הרצליה, מדרום – תל אביב, רמת גן, בני ברק. מצד מזרח היה פס ארוך ורחב של אפילה – שם שכן השבט הערבי של השייח אבו קישק. גם מצד מערב היה חושך עד הים – שם שכנו בדואים באוהלי קידר. מרחוק מסביב היו פזורים אורות של ישובים עבריים. התחנה שלנו היתה קשורת באתות להרצליה, שהיתה התחנה המרכזית של האזור ולנקודת הישוב הקטן – קרית שאול.
מחוץ לאתות , היה מתפקיד התחנה לבלוש את כל השטח הערבי מסביבנו – ביחוד ג'ליל ושייח מוניס ומעכב אחרי אורות של מכוניות שנעו בסביבה. התחנה פעלה לפי שיטת "מורס". העבודה התחלקה בין שלושה בעלי תפקידים – מקבל המברק, שולח המברק ורושם המברק. החוליות היו מעורבות – בנים ובנות. המברקים שנתקבלו היו מועברים מידית למטה ההגנה ומהמטה קבלנו מברקים למשלוח. תחנת הרצליה היתה מאותתת מגג בריכת המים הגבוהה אותות של קוים ונקודות. האיתות היה מופיע מתוך החושך קצת יותר גבוה מאורות רחובות המושבה. מקבל המברק היה מקבל את הקוים והנקודות והופכם לאותיות, רושם המברק היה כותב את האותיות במברק. אחרי קבלת המילה, המתקתק בפנס היה עונה " – ", סימן שהמילה נתקבלה. אחד האתתים היה יורד בסולם הברזל שעל קיר הבריכה ומעביר את המברק למטה, ששכן בבניין המועצה המקומית. בהתחלה התקשינו בכיוון אור הפנס, אך עד מהרה הכל הלך למישרין.
הקשר בין ארבעת "הקטעים" במושבה, שם שהו קבוצות חברי ההגנה במצב "הכן", היה ע"י שליחים. לילה אחד הופתענו לקבל איתות מצד דרום-מערב של המושבה. האור היה חלש מהרגיל, "מי" – תקתקנו, סימן מקובל באיתות, שפירושו מי אתם? נא להזדהות! -"אשר גנין, מפקד קטע ד' בבית כהנסקי", היתה התשובה. אשר ניצל את ידיעתו באתות שפת מורס ושלח מברק למטה ע"י פנס כיס רגיל לאור המציאות בארץ, ככל שהזמן עבר, המאורעות לא פסקו, להיפך – הלכו והחמירו. במושבה הגבירו את השמירה וכן את אמצעי הקשר בין הקטעים ע"י סדור טלפון פנימי ביניהם. גם תחנת האיתות זכתה לקו טלפון ישיר עם המטה. עבור האתתים היתה זו הקלה רבה וחסך לנו זמן רב, אף כי היינו רגילים לעלות ולרדת מגג הבריכה בסולם הברזל, אין לשכוח שלמחרת היינו יוצאים לעבודה.
במשך הזמן התקשרנו עם קרית שאול. "תפסו" אותנו תחנות יותר רחוקות מצד דרום, היו לילות שהוכרז ע"י המטה מצב "הכן" או מצב "הכן חמור", אז הרגשנו מיד את מצב הכוננות. הגיעו שמועות שהמופתי הירושלמי שלח את סוכניו להסית לתקיפת ישובים יהודים – אז היו מתרוקנים הקטעים והאנשים היו נכנסים לחפירות בעמדות ההגנה בגבולות המושבה. עלינו האתתים הוטל להגביר את הערנות ולבלוש את השטח מסביב למושבה אחר תנועות חשודות ולדווח למטה ההגנה. מכיוון פתח תקוה היינו שומעים בבירור הדי התפוצצויות מכיוון הכפר הערבי "יהוד" לעבר הישובים העבריים.
תחנת הרצליה אותתה לנו: "מסרו לקרית שאול על החמרת המצב, שיגבירו את השמירה". קרוב לחצות נשמעו יריות מכיוון קרית שאול. כעבור כמה דקות -מברק מהרצליה : "מה פשר היריות מכיוון קרית שאול? סבבנו את הפנס לכיוון דרום. "הכל בסדר, היריות לא חשובות". העברנו את הידיעה להרצליה. אנשי המטה – צבי הורביץ, יצחק בנימיני ויצחק כספי , כמו כן המפקדים אליעזר פרורי ומנחם פרפלוצ'יק הרבו לבקר אותנו באותם ימים בלילות חורף כשהקור חודר לעצמות. ערב אחד עלה אלינו יוסף פיקר ואחד האתתים שאל אותו – " יוסף, מה עושים נגד רגליים קרות? אל תעמוד על הבטון, תעמוד על עץ – היתה התשובה. פעם קבלנו איתות מראשון לציון -"האם אתם שומעים יריות ורואים רקטות?" שאלו. " לא שומעים יריות , רואים רק רקטות תקתקנו בחזרה.
כך עברו למעלה משלוש שנים. היום, כשאני עובר ברחוב אוסישקין ומסתכל למעלה על הבריכה, נזכר אני בימים ההם וקשה להאמין בתמורה הגדולה שחלה. מוכרח אני לומר, רק בעזרת הקב"ה חולל הפלא הגדול.
מתוך: פייבוש יעקבי, סיפורים אישיים של בני רמת השרון ההיסטורית.
.
