פיתוח רמת השרון – סיפורו של יוסף פיקר

כשמדברים על פיתוח מקום, נודדות המחשבות למקום מוזנח, שיש לפתח אותו ולהכשירו ליצירת תנאים נאותים לחיי רווחה של המתנחל . לדור שנולד בתקופת מדינת ישראל יש מושגים שונים על תנאי התנחלות, בהשוואה לתנאים ששררו בתקופת ראשוני רמת השרון. היום המדינה מספקת את הקרקע, המוסדות המתיישבים-את האמצעים, מינהל המים-את המים, חברת החשמל מגיעה עם הזרם עד לבית. מנופי ענק של קבלנים מורידים ממובילים ענקיים בתים טרומיים על מקום ההנחלות, ותוך ימים ספורים מביא המתנחל לתוך הבית את הרהיטים, המקרר, מכונת הכביסה, סלון וספות, כיריים של חשמל וגז ואת הבידור והתרבות-באמצעות הטלויזיה. למתנחל החקלאי מחכה המדריך החקלאי, הטרקטור וכלי העבודה, הזרעים, הזבלים והצנורות ההשקיה, לכל אלה דואג למתנחל הארגון אליו הוא שייך.

האמנם כך היה בזמננו ?

סיפורו של יוסף פיקר

 את ראשית פיתוח רמת השרון אפשר אולי לתאר בנוסח דומה המתחיל מספר בראשית: "בראשית ברא ה' את האדמה ואת הואדיות ובאו המתנחלים הראשונים ובזיעת אפם התחילו לפתח את המקום"… את תנאי החיים של המתנחלים הראשונים השכיל לתאר יוסף פיקר באחד הקובצים, שפירסם מתוך החומר הרב שליקט במשך שנים ומסרם לגניזה לארכיון רמת השרון. באותה חוברת מתאר יוסף את תנאי החיים של תושבי המקום החל משנת 1928, עת הגיע לרמת השרון, עד אמצע שנות השלושים . את תאורו של יוסף פיקר אמסור כאן ככתבו וכלשונו, ובסגנונו המיוחד:"כאשר פרולטרים (יוצאי קיבוצים, קבוצות וסתם חלוצים עם זיקה לחקלאות) הגיעו לעיר שלום למען להתנחל, אם בכוחות עצמם או בעזרת בני משפחה בחוץ לארץ, היה ראש דאגתם למצוא מקלט זמני להניח ראשם. בתי מלון טרם היו במקום, לא מסוג ראשון ואף לא מהסוג האחרון. גם מגורים בכלל מעטים היו, לכן השתכנו אלה באכסניות. ראשוני הראשונים משנת 1924-1929 זכו לתא צנוע בצריף ציבורי, שהועד הקים למען "קבוצת טבק" הידועה. הצריף עמד במקום של "בית צבי" היום ושימש לאדם ולבהמה גם יחד. אולם מאותה שנה והלאה נמצאו כבר אכסניות נוספות כמו-הרפת של קליין וקרסיק והצריף של בייטש, ששימשו כמרכזי משיכה עד לשלב ב'. וכשאך המתנחל התמצא במקום, סידר עניניו בועד וסומן לו מגרשו ועניני אינסטלציה – הקים לעצמו כסמל על בעלותו על הרכוש, צריף 3 על 4 מלוחות עץ של הליפטים (בהם הביאו מכוניות מחוץ לארץ). את רוב הצריפים הקים – ברל הנגר".

 מגורים

 עברה שנה שנתיים וכל אחד לפי מצבו ואמצעיו ניגש להקים בית מגורים, אם לא על ידי בעלי מקצוע או בעצמו, בצירוף עזרה הדדית, שהיתה מאוד מקובלת אז. מובן שהבניה נעשתה אז בשעות שלאחר העבודה או בימים של חוסר עבודה, לכן היא נמשכה כמה שנים עד להשלמתה וגם אז נשארו כמה פגמים אסטטיים, ללא טיח חוץ וללא נוחיות ונגרות פנים, עד לכשירחיב.

עם העברתו של המתנחל למגורים חל שינוי גם בריהוט הדירה, לא מה שמתאים לצריף הולם גם בית מגורים. אקט זה נחוג ברוב המולה וחגיגות, שכנים וידידים, קרובי משפחה ובני מושבה באו לקחת חלק בשמחת בעל הבית. תקרובת מצד המארח ותשורות שימושיות מצד אורחים נעשו למקובל.

יש לציין שניתנה עדיפות למבני משק לול ורפת. עבורם אפשר היה גם להשיג הלואות מבנקים. הבית היה בשורה האחרונה ואחרי שמשכנו אותו לטובת המלוים. לאלה היתה יד קמוצה ולכל היותר הלוו חמישים לירות-היתר היה על הבונה להוכיח שיש לו הון עצמי לשם השלמה. במשך השנים לא נמצא אף מתנחל ללא מגורים.

בכל אופן רב המרחק והשוני בין אלה ההיסטוריים ובין דירות "אלא לוקס" שהקימו אלה לאחר כך. חבל רק שיחד עם הדירות המתבלים מזוקן, גם המתנחלים המעטים נחרשו בפניהם וכוחותיהם אין אתם והם מביטים בעצב ובכאב קדימה. ענפי המשק שצריכים לכלכל בכבוד את שארית ימיהם ירדו מגדולתם, או שחיסלו אותם המתכננים של משרדי הממשלה ועל החקלאי לתור אחרי אפשרות קיום מחוץ למשק, כששרידי המבנים הריקים והציוד שהון רב, יזע ועמל הושקעו בהם מזדקרים בפני עיניו יום יום ומזכירים לו את התקוות שהכזיבו, החלומות שהתבדו והנעורים שהתבזבזו לשווא.

נוסף לזה הקללה הרובצת לפתח תקופתינו, שדור ההמשך אינו המשך כלל שרק צמחו לו כנפיים הוא נוטש את קינו ןעף למרחקים, לועג לערכים ולמשימות של קודמיו ועיניו לקריירה וטיפוס למעלה בחברה הגבוהה. ומה חבל, עיניו כהות מיאוש ולבותינו דואבות וכלות ואין עצה ואין תגובה נגד זה. עידן החלל הגיע לא רק במרומים, גם בלב נוצר חלל ריק ומבחיל.

הריהוט

 הריהוט היה פשוט מאוד. מיטה-שתי מסגרות ברזל וארבע לוחות עץ מחוברים בשני קצות המסגרות. שולחן עץ פשוט, את הבגדים תלו על פי רוב על הקיר וכיסו בסדין או במטפחת צבעונית. היו שהתקינו מסגרת מלוחות עץ-פתוחה משני הצדדים: צד פתוח אחד נשען לקיר והצד השני כיסו בוילון. רק לבודדים היו ארונות סגורים. גם הכסאות היו פשוטים מאוד, לפעמים נעשו מפח שמן, אותו ציפו בבד צבעוני.

כשבאו אורחים, היו מתיישבים גם על מחלצות פרושות על הריצפה. המטבח היה על פי רוב בפינת חדר המגורים והבישול נעשה על פרימוסים ופתיליות. לפעמים היו מסדרים מטבחון על המרפסת או בחצר ליד החלון. את צורכי האוכל היו קונים במכולת לכל ארוחה לחוד. חמאה או מרגרינה היו קונים בכמות של חצי או אפילו רבע חבילה, כי לא היה מקרר בבית. את יתר הפרודוקטים החזיקו בארון אויר קטן מוקף רשתות. יש שהיו רוכשים מיטה צבאית מברזל משל המחסנים של שלטון הכיבוש הבריטי. המיטות היו צרות ובאורך מטר ושמונים, כמידת גבהם של חיילי גווארדיה בריטים.

 שרותים

 בתקופת הדיור בצריפים, היו השרותים מאוד פרימיטיביים. את המקלחת היו מבצעים בצורה כזאת: תולים פח מנפט בגובה של למעלה משני מטר, לתוכו מזרימים מים בעזרת צנור גומי, ממנו היה יוצא צנור ברזל של חצי צול באורך 30 סמ"ר, אחריו ברז מעביר ובהמשך מסננת המקלחת. לפני השימוש פותחים את הברז והמים ניתזים להנאתו של המתקלח. בית השימוש היה עוד יותר פרימיטיבי, בתוך דוד מפח , שהשתמשו להרתחת מים לכביסה, היו מכניסים פח מרובע, שהשתמשו למכירת שמן. את הדוד כיסו במושב של אסלה רגילה, כשהפח המרובע התמלא היו מוציאים אותו וקוברים את התוכן בפרדס. זה לא היה משום עונג מיוחד, אולם ההכרח לא יגונה. ככה נהגו שנים על שנים.

 תלבושת

 לאחר העבודה לבשו מכנסי חאקי קצרים או ארוכים וחולצת בד בעלת שרוולים מופשלים, נתונים בתוך מכנסיים אזורי חגורה, או חולצה לבושה מעל המכנסיים כששוליה מתבדרים וחגורת פתיל שזור לבן או שחור מצוייץ בקצותיו מקיפה אותה. יוצאי רוסיה חבבו חולצה רקומה שצווארונה זקוף. המהדרין לבשו מכנסי "גאליפה" (מכנסיים צבאיים צמודים לרגליים ורחבים בברכיים ). הכובע היה אחיד " קסקט ". סנדלים היו באופנה בימי חמה ונעלי צבא כבדות ומפורזלות בעונה הקרירה יותר. כל אלה וסוודר מצמר כחול מתוצרת בריטניה לימי הסתיו והחורף, היה מספק "המשביר המרכזי". בימי גשם הוסיפו מעיל עליון שצווארונו סגור, משיירי הצבא הבריטי שקנו במחסנים לבגדים משומשים.

תלבושת הבחורות היו: שמלה כחולה פשוטה, כפיה ערבית ותסרוקת פשוטה כחל וסרק. ולא כל שכן צביעת שערות או ציפורניים , אלה לא היו מקובלים בין החלוצות. במשך הזמן הוכנסו לארץ מעילי העור וכל חלוץ וחלוצה נתאוו לרכשם.

אם הובאה חליפה אירופית על ידי עולה חלוץ היה מצניעה במזוודה או בסל הנצרים שלו. ביחוד בל יראה המקטורן, שעשוי היה להטיל חשד של בורגנות על נושאו. יותר מכל היתה מנודה ומוחרמת העניבה, אותה כינו "דג מלוח". הזקן היה תוספת נוי, כעין הבלורית.

 חיי חברה

 הזימרה והשירה הדהדו על פי רוב במשכנות החלוצים והיה בהם כסימן היכר של ימים כתיקונם. אך יש והעליצות היתה מפנה מקום למצב רוח של תוגה ודממה, היו סוגים ובני סוגים שונים, גילם הצעיר של הנתקפים, החיים הארעיים, חוסר הנסיון בחיים בכלל ובארץ בפרט, מעבר אכזרי לדפוסי חיים שלא הורגלו בהם משחרותם ולאקלים חדש הן כפשוטו והן במובן הציבורי והחברתי. לחברות החלוצות היה מצב רוח מיוחד משום שחלקן בארץ שפר עליהן פחות מאשר של החלוצים. עיקר עבודתן היה בבישול ובכביסה, ידיהן לא אומנו למלאכה זו. לא תמיד ידעה להכין תבשילים שיהיו נעימים לחיך, או שהקדיחה את תבשילה ואז היה הבחור נוטש ובורח. נופש וחופשה טרם היו מקובלים אז תפנוקים כאלה. נחלתם היתה תקופת בטלה מאונס, עונות גשמים מעוטות עבודה, ימי מחלה ולאחר מחלת קדחת מתישה למיניה, " מלריה טרופיקה " או " טרציאנה ", אז זכו לתקופת החלמה בבית ההבראה הזעיר של קופת חולים בנצרת או בארזה כרמל.

פורקן היו מוצאים באספות ובהתכנסויות. אז היו נותנים קולם בשיר ומכינים מצב רוח הולם. נשפים בחבורה היו נפוצים מאוד, על פי רוב בלילות שבת ומועדים. הכיבוד היה פשוט, צלחות אמאיל מלאות שקדים או בוטנים וכמה בקבוקי יין. התוכנית היתה פשוטה ומזומנה בכל עת – שירה בציבור בעידודה העליזה של מפוחית פה ועד להתפרצות של הורה סוערת. רקדו גם "רונדו", "שרלה", "דבקה" ושוב הורה עד כלות הנפש והרגליים. המהדרין היו מוסיפים עוד טיול באישון לילה בקבוצות או בזוגות למקומות רומנטיים בימים ההם בוואדיות העמוקים בצפון ובדרום.
 

בידור

 על פי רוב סיפקו האספות הכלליות השנתיות בידור יוצא מהכלל. אלה סיפקו ויכוחים של מתח, מריטת עצבים, בדיחת הדעת וחילופי דברים חריפים בין חפשיים ודתיים, בין מפלגות וזרמים לא חסכו גם הרמת ידיים. עילה למחלוקת היתה גם השפה. היו שדרשו לנהל אספה בשפת אידיש ואילו הרוב דרש רק עברית. האספות התקיימו בתחילה במחסן ואחר כך בבית העם ונמשכו לפעמים עד אור הבוקר, או שנדחו לזמן אחר. לבידור ממש נסעו במוצאי שבתות בתוך ועל גג הטנדר של פישל ברגמן וחזרו בחצות עייפים וסחוטים. היו נוסעים למגדיאל ולהרצליה. בבית העם היו גם נשפים והרצאות של מרצים טובים. זמן מה קיימו גם מקהלה ותזמורת מקומית. היה גם מועדון ספרותי וקלוב חקלאי לבירור שהזמן גרמן. מקום ריכוז של מתיישבים היה גם בלשכת העבודה של ההסתדרות בתחילה בבית העם ולאחר מכן בבנין מיוחד שהקימו. בבית העם היתה גם ספריה ציבורית אותה ניהל בן שלום.

 תחבורה

כבישים טרם נראו אפילו בחלום והיו משרכים דרכם בחולות ובערוצים, שרידים מימי מלחמת העולם הראשונה, שחצו רחובות ופרדסים. לתל אביב הלכו ברגל מהלך שעתיים דרך שייך מוניס והמושבה הגרמנית "שרונה" ( היום – הקריה בתל אביב ). בחזרה היו מביאים מצרכים. חנויות נפתחו יותר מאוחר. בעל החנות הראשונה היה מר לאופר. את החלב היה מביא לבתים בעל הרפת מר קרסיק ומאוחר יותר גם גברת מילר (סיני). לאחר מכן נפתחו שתי חנויות מכולת נוספות בשדרת ביאליק שבעליהם מר קרייניס וגברת זיק. הם הגבילו את הקרדיט (אשראי) עד שלוש לא"י בחודש בשטרות. כשביקשו לקנות חצי חבילה מרגרינה היו בעלי החנויות אומרים : מספיק גם רבע חבילה , אם אין לך כסף. מאור חשמל היה חלום מאווים. קרח הביאו מהרצליה ושמו של מחלק הקרח הראשון היה גרישה רוזמן. הפיקחים חיקו לו בדרך וחטפו מי חצי בלוק קרח ומי גוש שלם. למפגרים נשאר רק לציין את העובדה שמלאי הקרח אזל.

מים לשתיה היו אף הם במשורה, לא אחת התקלקל המוטור ויומיים שלושה נשארו בלי נוזל זה. חיי הדת התרכזו בבית הכנסת. "בימים הנוראים" צר היה המקום להכיל את כל המתפללים (אף חילוניים).

בשמחת תורה היתה חגיגה עממית מזקן ונער היו יוצאים בתופים ומחולות ונתכבדו בתקרובת על ידי ראשי הועד.לאט לאט, כמי השילוח זרמו החיים ביישוב. בינתיים נטעו פרדסים והוכנסו ענפי משק כגון ירקות, לולים ורפתות. נבנו בתים והיתה רווחה, התבססו ועשו חיל.נתווספו פליטי באר טוביה וכפר אוריה, אחר כך גם עולים מגרמניה. הנה מה יודע דור ההמשך או העולה החדש המשתכן בשטח הפיתוח. זמנים חדשים, זמירות חדשות. הם גרים בשיכונים צפופים ועובדים מחוץ ליישוב, שמשמש להם בעצם רק ללינת לילה.

משום כך ראיתי צורך להעלות על הכתב מקצת מההיסטוריה הקדומה של רמת השרון, למען ידעו הדורות הבאים אחרינו, כי אמנם לא שפר עלינו חלקנו בחיים, אולם לא הרגשנו מסכנים ואומללים, כי היו לנו שאיפות נעלות וחזון לעתיד. חלמנו ואף הגשמנו. לא אדע מה מסעיר היום את תושבי המקום, מה שאיפתם ומה הקשר שלהם בכלל ביניהם לבין היישוב הצומח. אנו הוותיקים מסתלקים ונעלמים ודור המשך אין. האוכלוסיה היא מפוצלת לעדות, מפלגות ובתי כנסיות. ניגודים והתנגשויות של אינטרסים מחריפים. שמים וארץ בקשו עלינו רחמים ! (סוף ציטוט יוסף פיקר).

אני רואה לעצמי חובת כבוד נעימה לכלול את החיבור של יוסף פיקר במסכת זכרונותי על תולדות רמת השרון. על מנת שהקורא יחוש את אישיותו ורגשותיו לא שיניתי מתוכנו וסגנונו ומסרתי את הדברים בשם אומרם.

יוסף עלה לארץ ישראל בשנת 1921 ולאחר שלוש תחנות ביניים במשך 7 שנים בקיבוצים כפר גלעדי, תל חי ועין חרוד הגיע לרמת השרון בשנת 1928 עם רעיתו הדסה. הם בנו את ביתם בשדרת ביאליק וגרו שם עד סוף חייהם. הזוג היה חשוך ילדים ולאחר שהדסה הלכה לעולמה כמה שנים לפניו הוא הוריש את ביתו וחלקה חקלאית של 5 דונם כעזבון בחיים למועצה המקומית , למען לאכסן בו במסגרת בית יד לבנים את האוסף העצום של חומר דוקומנטרי על תולדות רמת השרון,אותו הוא ליקט במו ידיו במשך כל שנות חייו.

יוסף נפטר בשנת 1968, שנתיים לאחר שכתב את החיבור אותו פירסמתי כעת. יוסף היה מסופק שהכתובים שלו יגיעו אי פעם לידיעת הציבור הרחב. בזה מילאתי חובה מוסרית לידיד , שאהבתו השניה היתה רמת השרון. במקום הראשון היתה רעיתו הדסה.

לפני כמה שנים כיבדה המועצה המקומית את זכרו ע"י הענקת שם לסימטה, המחברת את

שדרת ביאליק עם רחוב כ'ט בנובמבר לאורך הנחלה של יוסף והדסה לבין שכנו מרדכי ויינברג ושמה : "סמטת פיקר".

מתוך: פייבוש יעקבי, סיפורים אישיים של בני רמת השרון ההיסטורית.

חזרה לדף הקודם »