בשנת 1944 הגיעה לארץ ישראל קבוצת עולים מתימן והסוכנות היהודית היפנתה אותם לקליטה זמנית ברמת השרון, עד שיקימו עבורם מגורים במקום קליטתם לחיי קבע. הסוכנות הקימה מחנה אוהלים על השטח שפונה ממחנה הקיבוצים בקצה הדרומי של רחוב סוקולוב. המבוגרים נקלטו בעבודה במשקים החקלאיים והילדים בבית ספר אוסישקין. המורה זהבה גרמן טיפלה בקליטתם של ילדי העולים מתימן והדריכה אותם בצעדיהם הראשונים במולדת.
כעבור 50 שנה נפגשה זהבה עם 4 תלמידותיה רבקה כהן, שרה דוחן, מרים עמיר כהן ואסתר שקי והקליטה את זכרונותיהן מיסורי עליתן לארץ ישראל:
שליחי הג'וינט הגיעו לתימן והחלו לארגן יהודים במטרה להעלותם לארץ ישראל. השמועה על כך הגיעה לאוזנינו ובמקום מושבנו התארגנה קבוצה של חמישים ושישה גברים, נשים וילדים ושמנו פעמינו ברגל ועל גבי חמורים לכיוון המדבר, שם הקים הג'וינט מחנה אוהלים. הדרך ארכה למעלה מחודש ימים. התנאים במחנה היו מחרידים – חוסר תזונה ותנאי תברואה, בנוסף לחום הלוהט של המדבר, שגרמו למחלות זיהומיות וכינמת.
כדי לגבור על המגיפה גילחו לכולם את כל שערות הגוף, לרבות גבות העיניים. הזקנים לרבות הרבנים שבינינו נאלצו להפרד מזקניהם ופיאותיהם. רבים נפטרו ממחלות שונות. ממחנה האוהלים המשכנו שוב לנדוד ברגל ועל גבי חמורים עד שהגענו לעיר עדן. היינו מחוסרי כל, רובם יחפים והבגדים על הגוף היו הרכוש היחידי. בעדן העמיסו אותנו על אוניות משא רעועות בתוך מחסנים בבטן האוניה, שטולטלה מצד לצד ע"י גלי הים.
כל המסע היה בלתי ליגאלי ולעתים הועברנו מאוניה לאוניה באמצע הלילה. כולם חלו במחלת ים ובבטן האוניה היה חסר אויר לנשימה, כך טולטלנו במשך שמונה ימים עד שהגענו לאלכסנדריה שבמצרים. יהודי אלכסנדריה דאגו לנו וסיפקו לנו אוכל ושתיה. המצרים לא הסכימו לאפשר לנו מעבר לארץ ישראל, לכן הוגנבנו בחשאי לרכבת, בה נסענו עד שהגענו למחנה עתלית, שם חולקנו לקבוצות, שנשלחו לכל מיני מקומות. הקבוצה שלנו נשלחה לרמת השרון. בהגיענו לרמת השרון באו כל התושבים לקבל את פנינו. אותנו הילדים הביאו ישר לחדר האוכל של בית ספר אוסישקין, שם האכילו אותנו מכל טוב ולאחר מכן שכנו אותנו במחנה אוהלים.
מספרת זהבה גרמן :
מנהל בית הספר יוסף קלמן פנה אלי ואמר: "את מקבלת את כל ילדי העולים אליך לכיתה". לימדתי שתי כיתות יחד א'-ב', ילדי העולים מתימן בגיל 6-12. היו לי בכיתה 20 תלמידים ונוספו כעת 18 ילדים חדשים. בשיחה עם תלמידי הכיתה ביקשתי מהם שכל אחד יאמץ ילד עולה ויעזור להם בלימוד עברית, ישחק אתם במשחקינו וילמדו את משחקיהם, יבקרו באוהליהם ויזמינו אותם לבתיהם. כל אחד יושיב ילד עולה לידו בכיתה. לאחר שיחת ההכנה יצאתי לקבל את ילדי העולים. בחוץ, על הדשא מצאתי יושבים ילדים רזים, חיוורים, מצומקים, כולם לבושים גלביות עם פסים. הבנות עם מטפחות על ראשן והבנים עם כיפות אדומות. למזלי למדתי פעם בתלמוד תורה לתימנים בתל אביב והתפללתי אתם יום יום. התחלתי לשיר "מודה אני…" לפי הלחן התימני והילדים הצטרפו אלי ותוך כדי שירה נכנסנו לכיתה – הקרח נשבר. תלמידי הכיתה קלטו אותם מיד, אולם אי ידיעת השפה העברית הכבידה על הקשר, שהתחיל בשפת ידיים.
מספרת מרים כהן:
אותי הכניסו בכיתה ג', כי הייתי בת 12. הייתי מאוכזבת, כי שמעתי איזה שמחה יש בכיתה של זהבה. לבקשתי הורידו אותי כיתה והיה לי טוב שם. אולם המורה זהבה לימדה אותי את החומר של כיתה ג' בביתה. כולנו השתדלנו לאחוז בחצאית של זהבה. כל מי שהצליח היה מאושר, הרגישו בטחון. גרנו באוהלים, ישנו צפופים כמה ילדים במיטה אחת. בלילה האירו בפנס נפט, היה חורף וגשם רב צלף לתוך האוהל. לילה אחד היתה סערה והאוהל התמוטט עלינו, התגלגלנו לתעלה מלאת מים. מקלחות ושירותים היו משותפים לכל דיירי האוהלים. המקלחת הפכה למועדון חברתי. פעם חגגו שם אפילו חתונה. ההורים עבדו בשטחי הירקות של המושבה, היו מביאים הביתה שאריות של ירקות וזה היה חלק ממזוננו.
מספרת רבקה כהן:
היה מקרה שבליל שבת פרצה אש מפתיליה, ששימשה לבישול, האוהל נשרף ואנו עברנו לגור בפחון. שכנה שלנו באוהל קרעה ללדת, עזרתי לה בלידה. דודתי בעיר צנעה בתימן היתה מיילדת וממנה ידעתי איך לטפל ביולדת. העולים מתימן שהו ברמת השרון שנה וחצי, באותם תנאי הקליטה הקשים במחנה האוהלים. הסוכנות היהודית הקימה עבורם שיכונים מרוכזים לעולי תימן ליד המושבות הרצליה, רעננה, קדימה ואבן יהודה. לא היה המשך לקליטתם ברמת השרון.
מתוך: פייבוש יעקבי, סיפורים אישיים של בני רמת השרון ההיסטורית.
