גל העליה שפקד את הארץ לאחר גמר הקרבות במלחמת השחרור, יצר בעיה של קליטת המוני העולים החדשים ופיזורם ברחבי הארץ. לאחר מיצוי כל האפשרויות לשכן את רבבות העולים במקומות הדיור הפנויות ביישובים היהודים ובמגורים שננטשו ע'י הערבים ביישוביהם בגלל המלחמה, היה צורך דחוף ליצור מקומות מגורים זמניים עד למועד של יצירת מגורי קבע. הפתרון האפשרי באותה תקופה היה להקים מחנות מגורים לתקופת המעבר, שכינויים בפי העם היה "מעברות".
גם ברמת השרון הוקמה מעברה מול הכפר הירוק בצד המזרחי של הכביש. בשלב הראשון הוקמו אוהלים למגורים וצריפי עץ למתן שרותים ציבוריים. לאחר שהוקם המודל הראשון והיה צורך לקלוט עוד עולים , שבאו בזרם בלתי פוסק, הוקמו עוד שתי מעברות , שגבולם הגיע עד כביש גהה (היום צומת מורשה). במעברה א' שוכנו העולים באוהלים, במעברה ב' ו-ג' , כבר "שופרו" תנאי הדיור והעולים שוכנו בפחונים ובבדונים. אמנם גם במעברות אלה שוכנו המבוגרים באוהלים, אולם בדיור "המשופר" זכו לגור משפחות עם ילדים קטנים ואנשים חולים. בסך הכל הגיע מספר שוכני המעברות לכ – 5000 נפש.
בלתי פוסק, הוקמו עוד שתי מעברות , שגבולם הגיע עד כביש גהה (היום צומת מורשה). במעברה א' שוכנו העולים באוהלים, במעברה ב' ו-ג' , כבר "שופרו" תנאי הדיור והעולים שוכנו בפחונים ובבדונים. אמנם גם במעברות אלה שוכנו המבוגרים באוהלים, אולם בדיור "המשופר" זכו לגור משפחות עם ילדים קטנים ואנשים חולים. בסך הכל הגיע מספר שוכני המעברות לכ – 5000 נפש.
בתוך המעברה הוקמו כמה מרכזים לאספקת מים. השרותים היו ציבוריים, גם המקלחות לרחצה במים קרים היו לשימוש הגברים בלבד. מי שרצה לרחוץ במים חמים, היה נאלץ לחממם בתוך גיגיות באמצאות פתיליות ולאחר הרחצה לשפוך את המים מחוץ לפחון או הבדון.
הטיפול בקליטת העולים נעשה ע"י הסוכנות היהודית. מועצת הפועלים של ההסתדרות טיפלה בעולים בעניני עבודה.
ילדי העולים למדו בבית ספר בנוי מעץ, שם קבלו הילדים גם ארוחה חמה. השרות הרפואי ניתן ע"י קופת החולים הכללית במירפאה שגם היא היתה בנויה מעץ.
מצרכי מזון סופקו ע"י צרכניה. היו גם שהי חנויות מכולת פרטיות. מצרכים חיוניים כגון בשר, ביצים, עוף וכו' היו מוקצבים תמורת תלושים, כי זו היתה תקופת צנע ומצרכי המזון היו בפיקוח ממשלתי.
החיים במעברה היו קשים, בפרט בחורף. בשנת 1951 השתוללה סערה וגשם עז, שגרמו להתמוטטות האוהלים על יושביהם. זה התחולל במוצאי שבת בלילה. למחרת התגייס צהל וחיילים וחיילות הקימו מחדש את האוהלים והבדונים שנפלו והחזירו את החיים למסלולם.
לעולים היה קשה למצוא עבודה. האפשרות היתה למצוא עבודה רק בחקלאות או בבנין. לרובם היה קשה להסתגל לעבודות אלה, אבל לא בחלו בעבודות אלה מחוסר ברירה. המוסדות יזמו עבודות דחק, על פי רוב ציבוריות, במיוחד למחוסרי מקצוע ולזקנים. עולים שהיו בעלי השכלה פנו ללמוד את השפה העברית באולפנים שנפתחו בקיבוצים, ששלבו למידת השפה עם עבודה בקיבוץ ובגמר האולפן נקלטו בהוראה, בפקידות וכו' והשגת עבודה היתה כרוכה בנדידה לתל אביב או להרצליה. מקומות בילוי לא היו במעברה. היו שני בתי קפה, ששימשו מקומות בילוי למובטלים ולקשישים. רוב התושבים היו משועממים ואחרי יום עבודה אפילו אי אפשר היה לקרוא עתון לאור של עששית ששימשה מקור לאור באוהל.
התחבורה היתה קשה, בפרט לכיוון תל אביב. האוטובוסים שבאו מהרצליה היו מלאים ולא עצרו בתחנה של המעברה. לאט לאט השתלבו האנשים בעבודה ובחיי הארץ, דבר שהקל על הקליטה במעברה ובמיוחד העובדה שתוך שהותם במעברה ראו אלפי התושבים שהמוסדות מכינים להם מגורי קבע במורשה, שנתן להם תקוה שיום אחד יתגשם חלומם והסבל הרב יבוא לקיצו. ואכן היום הזה הגיע. בשנת 1953 החלה בנית שכונת מורשה ובשנת 1955 פונתה המשפחה האחרונה מהמעברה למגורי הקבע בשכונה.
השיכונים השונים, המרכיבים את שכונת מורשה נבנו בשלבים ובדגמים שונים. בתחילה נבנו בתים דו-משפחתיים על שטח של דונם – חצי דונם לכל בית. הסטנדרטים היו: שני חדרים, חדר רחצה ושירותים. בעדיפות ראשונה לאיכלוס היו משפחות גדולות, ברוכות ילדים. לדיירים המיועדים לא היו אמצעים כספיים, לכן היססו להרשם והענינים התקדמו בעצלתיים. לכן יצרו המוסדות המיישבים תנאים מיוחדים לראשוני המשתכנים – הלוואות בתנאים נוחים ומשכנתאות לא צמודות. מועצת הפועלים השקיעה עמל רב בטיפול בבעיות רבות שהיו קשורות עם שיכון אנשי המעברות.
במקביל לבניית בתי השכון בנו בתים למוסדות ציבור קהילתיים, בתי ספר, גני ילדים, מרפאה וצרכניה. התחבורה היתה מצומצמת, בהתחלה נכנס אוטובוס רק פעמיים ביום לשכונה. מי שביקש לנסוע לאן שהוא מחוץ ללוח הזמנים של האוטובוס, היה חייב לכתת את רגליו לכביש הראשי. היו שהלכו דרך
שהוא מחוץ ללוח הזמנים של האוטובוס, היה חייב לכתת את רגליו לכביש הראשי. היו שהלכו דרך הפרדסים לשכונת צהלה על מנת לנסוע לתל אביב או להרצליה. עם הזמן השתפרה התחבורה הציבורית וחברות אגד ודן הפעילו אפילו קווים ישירים מהשכונה לצפון תל אביב והתחנה המרכזית.
מערכת החינוך עברה גילגולים שונים. בהתחלה היו שני בתי ספר יסודיים, כעבור כמה שנים, עכב האינטגרציה בחינוך, מוזגו בתי הספר עם בתי הספר בנווה מגן. הופעל גם בית ספר מקצועי, שגם הוא מוזג כעבור זמן עם בית ספר התיכון ע"ש רוטברג. בתחום החברתי הוקמו שלושה מתנסים ובריכת שחיה ציבורית. בתקופה יותר מאוחרת פותח אזור תעשיה חדש ורבים מתושבי השכונה מצאו בו תעסוקה.
במשך השנים שינו התושבים את פני השכונה ע"י תוספת בניה וגינון מסביב לבתים צמודי קרקע ובנינים רבי קומות לזוגות צעירים. התושבים מרוצים משכונתם, כמקום שנעים לגור בה. מי שהתחיל את דרכו במעברה והגיע עד הלום , אכן יש לו סיבה טובה להיות מרוצה.
מתוך: פייבוש יעקבי, סיפורים אישיים של בני רמת השרון ההיסטורית.
