הדורות הצעירים החיים בזמננו אינם יכולים לתאר לעצמם, כיצד אפשר להקים יישוב חדש בלי ליצור מהיום הראשון לאחר העליה על הקרקע קשר עם החוץ באמצעות תחבורה בטוחה ומסודרת. לא כך היה בשנים הראשונות של "עיר שלום". הרגליים היו כלי התחבורה הראשוני מחוסר ברירה אחרת. היינו מגיעים ברגל לתל אביב, להרצליה, רעננה, כפר סבא, עם לצורך עבודה או לשם ביקור או בילוי. עשינו זאת מפני שזאת היתה האפשרות היחידה לנהל את החיים.
בשנת 1927 החל לנוע ה"אוטובוס" הראשון בין רמת השרון לבין תל אביב. נהגו הראשון היה נח הק ושותפו פישל ברגמן. בקיץ 1978 רשמתי מפי נח הק, כמה חדשים לפני שהלך לעולמו, את סיפורו האישי על תקופת האוטובוס הראשון:
"עליתי לארץ בשנת 1922 ומקום קליטתי הראשון היה המושבה מגדיאל. בכיסי היה מיסמך נדיר ובעל ערך רב באותם ימים – רשיון נהיגה. אגודת "עיר שלום" חיפשה נהגי אוטובוס המוכנים להתיישב בה ולהפעיל תחבורה ציבורית. בתור פיתוי הציע לי ועד המושבה שטח שן 10 דונם ברחוב סולד מול רחוב גולומוב. רכשתי ביחד עם שותף פישל ברגמן משאית קטנה ועברנו לגור בעיר שלום. ועד המושבה ביקש להעביר את החלקה על שמנו בטבו, אולם אני סבלתי מחסרון כיס ולא היו לי ארבעה לא"י לשלם עבור ההעברה, לכן ויתרתי לשותפי והחלקה כולה נשארה בידו. האוטובוס היה בעצם טנדר גדול מדגם "דודג'" , אותו כיסינו בגגון והצבנו בצדדים ספסלים עליהם ישבו הנוסעים. בין הספסלים היינו מעמיסים תוצרת ירקות, כדי חלב וביצים, אותם היו אורזים בארגזים עם נסורת, כדי למנוע שבירתם. בדרך מתל אביב היינו מעמיסים בין רגלי הנוסעים שקים עם אספקה ודברי מכולת עבור החנויות.
את האוטובוס הפעלנו במסגרת קואופרטיב "החורש" אליו הצטרפנו כחברים. את מנוע האוטובוס היינו מתניעים בידית התנעה, אולם לפני כן היו חייבים להרים גלגל אחורי אחד על מגביה באויר על מנת להקל על מלאכת ההתנעה. מסלול הנסיעה היה בדרך עפר, כי עדיין לא היו כבישים. היינו נוסעים לתל אביב דרך הרצליה, רעננה, כפר מלל, פתח תקוה ורמת גן. האוטובוס היה יוצא פעם ביום בבקר מוקדם וחוזר לעיר שלום בערב. לאוטובוס לא היו פנסים תקינים והיינו משתדלים לחזור הביתה באור יום. כשהיה צורך לנסוע בלילה היינו דוחים את הנסיעה ללילות ירח מלא. האוטובוס היה מצוייד במלאי של נרות, למקרה שיתעכב בדרך בגלל תקלה. אז היינו מדליקים את הנרות ומציבים אותם בתוך בתי הפנסים של הרכב. בליל עלטה או במזג אויר סוער היה אחד הנוסעים מתנדב ללכת לפני האוטובוס ומאיר את הדרך בפנס רוח שמואר ע'י מנורת נפט. המתנדב היה מזהיר את הנהג ממכשולים, סטיות , מעברים מסוכנים או ואדיות. האוטובוס היה שוקע לפעמים בחול רופף בימי הקיץ או בבוץ בימי החורף, אז היו כל הנוסעים יורדים ועוזרים לחלץ את הרכב התקוע על ידי דחיפה. נסיעה כזאת היתה לפעמים אורכת שעות רבות וגורמת לדאגות למשפחות הממתינות בבית.
האוטובוס שימש גם כאמבולנס להעברת חולים או יולדות שכרעו ללדת לבית החולים בתל אביב. פעם כרעה אישה ללדת באמצע הנסיעה. טילטולי הדרך החישו את הלידה. הוררדנו אותה מתחת לגשר הירקון, שם בא לאויר העולם תינוק בריא. לאחר גמר תהליך הלידה הבאנו אותם בשלום לבית החולים.
בשנת 1930 הוחלף האוטובוס הראשון באוטובוס מקורי חדש מדגם "ריאו" , שכלל מושבים מסודרים לנוסעים. נהגיהם היו פישל ברגמן ובוצמן, חברי קואופרטיב החורש.
כמה שנים לאחר מכן היה נהגו היחידי מוריס הירש , שלפני כן הפעיל גם את המונית הראשונה במושבה, שמסלולה היה "עיר שלום" לתל אביב דרך קרית שאול והכפר הערבי "שייך מוניס" (היום – קמפוס אוניברסיטת תל אביב). שאול מילר היה מחליפו של מוריס הירש בהפעלת המונית. לימים היה שאול מילר המנהל הראשון של הדואר ברמת השרון.
עם פירוק הקואופרטיב נכנס מוריס הירש כחבר ב"אגד", לאחר המיזוג של הקואופרטיבים לתחבורה "השרון המאוחד", "שחר " בצפון ו"דרום יהודה".
עד כאן סיפורו של נח הק. רק באמצע שנות החמישים, כשנבנו השכונות במזרח המושבה ואוכלסו בתושבים רבים התחילה תחבורה מסודרת. לא היינו יותר תלויים בקו אוטובוסים אחד שעובר מהרצליה דרך רחוב סוקולוב לתל אביב, נפתחו קוי אוטובוסים שנכנסו לשכונות ונסעו ישר לתל אביב.
בשנת 1975 עשתה רמת השרון היסטוריה בשטח התחבורה הציבורית. הקואופרטיבים "אגד" ו"דן" חילקו ביניהם את אזורי הפעולה בהסעת נוסעים. רמת השרון היתה בתחום פעילות "אגד", אולם היא היתה זקוקה לקשר תחבורתי ישיר לצפון תל אביב. המועצה המקומית של רמת השרון ניהלה מאבק עיקש לשכנע את משרד התחבורה להכיר בזכותה זו. מבחינה אזורית מוכרת רמת השרון כשייכת לגוש דן, אולם גורמים שונים התנגדו לנושא הכנסת שרות תחבורה של "דן" לתחומה.
המועצה המקומית איימה להפעיל קו אוטובוסים שלה לצפון תל אביב. אחרי דיונים מיגעים ולחצים ציבוריים מכיוונים שונים זכתה המושבה סוף סוף להפעלת קו אוטובוסים 24 של "דן" לצפון תל אביב. במשך הזמן נוספו קווים לכיוונים אחרים לשביעת רצונם של התושבים.
באביב 1978 נפתחה גם תחנת מוניות מסודרת בשדרת וייצמן פינת רחוב סוקולוב. שרות זה סגר את המעגל ומעתה ואילך נהנו תושבי המושבה משרות ציבורי מסודר".