"הכשלון החקלאי של "קבוצת טבק" הכריע את המתיישבים הראשונים, שנאלצו לעזוב את "עיר שלום" ולחפש את פרנסתם במקום אחר. צבי ארגן בתל אביב קבוצה קבלנית לקידוח וחפירת בארות לגילוי מים. הקבוצה ביצעה עבודות ברחובות, ראשון לציון, הרצליה ולבסוף הגיעו לעיר שלום. חפירת באר באותם ימים נעשתה בידים, באמצעים פרימיטיביים ונמשכה זמן רב. בעיר שלום הם חפרו את באר א' (בסוף שדרת וייצמן) בעומק, יחסית לא רב – 42 מטר, וכיוון שלמתיישבים המעטים שהגיעו בינתיים למקום, לא היה כסף לתשלום עבור העבודה – הציעו לחופרים תמורת עבודתם תשלום בקרקע.
יש לציין שלפני באר א' קדחו באר ראשונה בקצה רחוב אוסישקין, מול רחוב אז"ר, אולם באר זו הפיקה כמות קטנה של מים כ- 6 קוב לשעה, שהיתה זעומה כדי לספק את הצריכה של היישוב הקטן.
בשנת 1928, לאחר שמספר משפחות כבר גרו במקום, הגיע צבי ובני משפחתו, שכללה אישה ותינוקת בת שנה, להתיישב בעיר שלום.
המקום שנבחר על ידם – הגבעה הגבוהה בקצהו הצפוני של רחוב סוקולוב כיום. מקום יפהפה, נוף פתוח מאופק לאופק : הים במערב, ההרים במזרח ומסביב – גבעות חול, שיחים בודדים, צריפי המתיישבים הפזורים בשטח ואוהלי הבדואים ברקע. אולם גם יופיו של הנוף אין בכוחו להקל על קשיי יומם של המתיישבים. המשפחה קנתה צריף ישן, אותו הקימה בראש הגבעה. היו לצריף קירות וגג בלבד, אך גם להם ניתן לשוות תחושה של בית בעזרת וילון רקום וכיסוי מיטה יפה. למרות שהיה בצריף חדר אחד בלבד, אף פעם לא היה בו צר המקום לאורחים ובני משפחה שהגיעו מפעם לפעם.
בעוד ראש המשפחה צבי עובד יומם ולילה כמכונאי בבאר, מטפל ללא הרף במנוע, שברצותו פועל וברצותו מפסיק, פנתה העזר כנגדו סתירה לעסוק בחקלאות, הכשירה שטח קטן, זיבלה וטייבה בעזרת גללי העדרים, שאספה בשטח וזרעה בו ירקות. את המים נשאה בדליים מן הבאר. למרות חוסר ההכשרה והידע בחקלאות, זכתה לראות פרי בעמלה.
על חוסר הידע יעיד הסיפור הבא: סתירה החליטה לגדל עופות, קנתה תרנגולת דוגרת והושיבה אותה בתוך ארגז מרופד בקש לדגור על ביצים. את הארגז שמה מתחת למיטת התינוקת. והנה, בלילה נשמע קול של עגלה נוסעת. נבהלה סתירה מאד, כי היתה משוכנעת, שאלה השכנים הערבים הנוסעים בסביבה והיא לבדה עם התינוקת (צבי עבד בבאר גם בלילות). אמנם הערבים לא נהגו לנסוע בלילה, אך אין לדעת. למחרת נשנה הדבר. עתה עם גבור פחדה, בקשה מצבי שישאר בלילה הבא בבית ויבדוק את הענין.
לאחר מספר לילות התברר, שרעש הגלגלים היה הרעש שגרמה התרנגולת הדוגרת בגלגלה את הביצים בארגז כדי לחממם מכל עבר. היחסים עם השכנים הערבים היו פחות או יותר תקינים. אולם בשנת 1929, עם פרוץ המאורעות בארץ, גבר החשש שהשכנים, בעיקר משבט אבו קישק שבמזרח (מקום התע'ש היום) יתקפו, והמשפחות המעטות שהיו במקום, כמעט ללא נשק, פרט לאקדח יחיד, וללא מבנים, היכולים לשמש מחסה, תהיינה חשופות לפגיעות. הוחלט על כן, שהגברים ישארו במקום ואילו הנשים והילדים יפונו למושבה הרצליה, בה היו כבר אז מספר בתים, ויחכו שם עד יעבור זעם.
בסופו של דבר לא הותקפה עיר שלום. הרצליה שהוקמה כשנה לפני רמת השרון התפתחה לעיירה קטנה ושירותים שונים ניתן היה להשיג בה. אולם הדרך היתה לא דרך וההולך היה מסתכן בכך שבמקום לחזור הביתה , למרות כל הסימנים שנתן, יגיע לאוהלי הבדואים.
בשנת 1933 החלה משפחת הורביץ, שהתרחבה בינתיים על ידי הולדת בת שניה, בבניית הבית. בעזרת הלוואה של 25 לא"י מבנק הלוואה וחסכון חקלאי, שנפתח במושבה, נקנו חומרי בנין. היסודות נחפרו ע"י בני הזוג וכן נוצרו על ידם הבלוקים והבניה החלה. לאחר שסיימו את החזרת ההלוואה לקחו שוב הלוואה של 25 לא"י והמשיכו בבניה. כך נמשכה בנית הבית למעלה משלוש שנים, וגם עם הכניסה בו למגורים, עדיין לא היו בו שירותים. מקלחת ובית שימוש היו בחצר.
ראוי להזכיר את המצב הכלכלי הקשה של אותם הימים. למרות שלצבי היתה משכורת קבועה, נמוכה אך קבועה, אף פעם לא היה בבית כסף מזומן, כיוון שתשלום השכר היה באמצעות פתקאות למכולת, כך שאוכל ניתן היה לרכוש בצמצום רב, אך לא כל דבר מעבר לכך. עם זאת – מצבנו היה יותר טוב ממצב משפחות החקלאים, שהיו נתונים לחסדי שמים וסבלו תמיד ממחסור חמור.
במשך כל שנות חיי ברמת השרון היה צבי קשור לנושא המים במושבה. באר אחת ויחידה, שהיה צורך לרדת בה בעומק של 42 מטר לפחות פעם ביום ולפעמים גם מספר פעמים ביום – התפתחה למערכת של בארות, בריכות אגירה ורשת צינורות מסועפת בכל רחבי המושבה כיום. עם גידול מספר התושבים ומפעל המים במקביל, נרכש עבור צבי חמור, שהפך להיות הסמל המסחרי שלו ועליו רכב מבאר לבאר ברחבי המושבה. הג'יפ שנרכש עבור מפעל המים עם התרחבות המושבה לאחר מלחמת השחרור וקליטת העולים הרבים שהגיעו – היה כבר סמל לקידמה ולפיתוח. במקביל לעבודתו כמנהל מפעל המים שימש צבי מאז שנות השלושים, כמפקד האזור של ההגנה – מא"ז.
בתוקף תפקידו זה הוא היה אחראי למערך ההגנה של היישוב, לרכישת נשק, טיפול בו והסתרתו בסליקים, לגיוס צעירים ובני נוער לשורות ההגנה, לאימונים במקום או בקורסים שונים ברחבי הארץ. הוא היה שותף פעיל בהורדתם וקליטתם של מעפילים, שהגיעו לחוף הרצליה, אירגן ושלח חברים רבים לקיבוץ שפיים בעת החיפוש שערך הצבא הבריטי אחרי נשק ומעפילים, דאג לשידורי תחנת השידור של ההגנה – "תלם שמיר בועז", שבתקופה מסויימת שודרו מרמת השרון.
ביתו שימש מרכז לפעילות ענפה זו וכל בני המשפחה לקחו בה חלק. אשתו סתירה עמדה בראש ארגון "מגן דוד אדום" ודאגה להכין את תושבי המקום לקראת שעות מבחן על ידי הדרכה בהגשת עזרה ראשונה והקמת בית חולים לשעת חרום. אפילו לופי – הבן הצעיר, שנפל אחר כך כצנחן בפעולת תגמול בעזה (1955), שימש כקשר והיה מקבל ומעביר הודעות שנתקבלו בטלפון – אגב, הראשון שהיה ברמת השרון. פעילות התנדבותית ציבורית נוספת היתה – ארגון סניף הועד למען החייל במקום, כבר במלחמת העולם השניה, עת רבים מתושבי המקום שירתו בבריגאדה ובצבא הבריטי, דאגו לבני משפחותיהם שנותרו ללא מפרנס ותומך.
במלחמת השחרור, עם הקמת צהל – נוספה הדאגה לבנים החיילים ע"י משלוח חבילות שי , פעמים אחדות במשך השנה. את הכסף לרכישת השי גייסו ע"י ארגון נשפים גדולים, שהכנסותיהם היו קודש לועד למען החייל.
אפשר להוסיף את הפעילות למען עבודה עברית, הפעילות למלחמה בסרטן (עליה קבל פרס) ועוד מעשי התנדבות רבים.
כל פעילות שמטרתה ציבורית למען המושבה, תושביה ורווחתם, לא היתה קשה עבור צבי וסתירה הורביץ והיו מוכנים לעשות ימים ולילות למען הצלחתה.
סתירה נפטרה בקיץ 1998 והיא בת 94."
מתוך: פייבוש יעקבי, סיפורים אישיים של בני רמת השרון ההסטורית.
