"כשעלתה משפחתי – משפחת יואל לעיר שלום בשנת 1928 היא מנתה את : אבא אליהו, אמא רחל, אני אהובה הבכורה, אחותי לאה, הצעירה ממני ב- 5 שנים והילד הקטן יהודה בן ה- 3.
הגענו מרוסיה לתל אביב, שכונת נורדאו ונווה שלום בשנת 1924. אחרי 4 שנים התיישבנו בעיר שלום. את ההעברה מתל אביב לעיר שלום עשינו ברגל, את מעט המטלטלים העמיסו על עגלה רתומה לפרדה ומאחוריה צעדו הפרה ויתר המבוגרים. את הילדים הקטנים העמיסו יחד עם המטלטלים על העגלה.
אני – ילדה בת עשר צעדתי יחד עם הורי ברגל עד שהגענו לעיר שלום. במקום החדש לא מצאנו בית ספר ולא גן ילדים וגם לא מועדון. הבית הציבורי היחיד שמצאנו היה "בית הועד", שלימים הושלם ונקרא "בית העם". בבית הזה היו שלושה חדרים: חדר אחד עבור הועד, חדר שני היה מיועד לרופאה, שהיתה גם אחות וגם רוקחת. בחדר השלישי היה בית כנסת. כשהגענו למושבה, נאמר לנו שללמוד אפשר רק בהרצליה – הוה אומר שבוקר בוקר לקחת את הילקוט ומעט צידה, להתאסף במרכז בקבוצה קטנה של 12 ילדים ולהתחיל לצעוד ברגלים הקטנות והקטנות יותר ( אני הייתי בת עשר ואחותי היתה בת חמש – זה היה סולם הגילים ), ללכת ולחזור בשדות , בלי דרך או כביש, בין שדות בור, לעלות בגבעות ולרדת בואדיות. בדרך פגשנו רק בדואים, שרעו את עדריהם בשדות הבור. בדואים, שרעו את עדריהם בשדות הבור.
כשהגעתי למושבה היינו קבוצה של 12 ילדים, נאמר לנו שלא היינו הראשונים והיחידים לצעדת החינוך הזו. כבר לפני שנה או שנתיים לפנינו צעדה קבוצה קטנה מזו באותה דרך.
כשמזג האוויר היה נוח היה אומנם קשה ללכת אבל נעים. הצרות התחילו בגשמים, כשילדים קטנים הולכים בגשם ואין היכן להסתתר ואף אחד אינו נמצא בדרך על מנת לעזור ואז ממשיכים ללכת ומגיעים רטובים עד לשד עצמותינו לבית הספר. הרבה פעמים, כשהגענו רטובים, באו אמהות רחמניות של חברינו התלמידים, שנודע להם שהילדים מעיר שלום הגיעו רטובים, מיד נמצאו בגדים יבשים כל שהם ואף אחד לא התלונן על מידה ו צבע. הכל התקבל בתודה וכך יכולנו להתחיל ללמוד ביובש. בית הספר בהרצליה שימש את המתיישבים החדשים בעיר שלום בהזדמנות אחרת.
בשנת 1929 כידוע היו מאורעות בארץ. הערבים היו תוקפים נקודות יישוב. גם אנחנו, כנקודה קטנה ומבודדת התכוננו לקבל את פני הרעה. קודם לכל הוחלט לשלוח בכל ערב את הנשים והילדים לעבור את הלילה בהרצליה, המושבה הוותיקה, את הלילות האלה העברנו בלינה על מחצלות על ריצפת בית הספר.
וכך אני זוכרת שהרגשנו כמו פליטים שבוע ימים. הגברים באותה עת נשארו לשמור עם הנשק היחיד שהיה להם אז והוא – מקלות. בחג החנוכה התכונן בית הספר בהרצליה למופע חגיגי והזמינו את כל ההורים. גם את ההורים שלי מעיר שלום.
ובכן אני עסוקה מאוד בהכנות וחזרות, נשארתי כמובן בהרצליה ומצפה לבוא הורי בערב. את הערב הזה אני לא אשכח. בדמעות בעיניים אני שיחקתי את תפקידי ובכל הזדמנות אני מחפשת את הורי, ושום דבר – הם לא הגיעו. ה"שום דבר" הזה נמשך כל הלילה. כשחזרתי למחרת הביתה סיפרו לי הורי את מה שקרה להם. הם התחילו בערב בצעדה , ברגל כמובן להרצליה , שמחים להגיע למופע שלנו בבית הספר. הם לקחו כיוון של אורות מנצנצים, כי הרי שום דבר אחר לא יכול להנחות אותם. זו היתה דרך לא דרך.
באותם זמנים לא היו כבישים שמחברים את עיר שלום להרצליה. גם בכל המושבה לא היו כבישים, רק חולות, ואדיות ועשבי בר לרוב. ובכן כל מה שהורי יכלו לעשות הוא ללכת בכיוון האורות, במחשבה ברורה שזה הכיוון הנכון. וכך הם נדדו בין אורות לאורות וסיימו בעיגול גדול ומייגע , שלא תיארו להם שהוא יסתיים בחזרה למושבה שלנו עיר שלום. באכזבה מרה שמעתי את סיפור המתח של הורי. אבל ביודעי שלא קרה להם שום דבר רע, התנחמתי. אילו צעדו ביום, בודאי היו מגיעים למחוז חפצם.
בתום שנת הלימודים שלי בהרצליה נוסד בית הספר הראשון בעיר שלום. התחלנו בקבוצה של 17 ילדים, תלמידים מכיתות שונות. בא אלינו המורה הראשון והיחיד ושמו אברהם בבל. הוא היה אדם שדאג להקנות לנו את השפה העברית בדייקנות רבה ובין היתר אהב מאוד מוסיקה. אני זוכרת שבכל בוקר עם בואנו לבית הספר היינו מסתדרים בחצי גורן ושרים את שיר התפילה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שנתת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". נוסף לכך אהב כל מיני פעילויות חברתיות, כמו הוצאת עתון שנקרא "עתוננו".כולנו השתתפנו בכתיבתו. כמה שהיינו ציבור קטן, היינו פעילים מאוד. פעם הוא בא עם רעיון של תלבושת אחידה. הצעתו התקבלה בועד המושבה ותפרו לנו תלבושת. אני זוכרת שהצבע היה ירוק בהיר עם סמל המושבה (תפוז) על הכיס וגם כובעים באותו צד וסמל רקום.
בית ספרינו הראשון היה ממוקם בתוך הבנין הכללי של בית ועד המושבה יחד עם המרפאה ובית הכנסת ובו פינה עבורנו, התלמידים. שם למדנו בשנה הראשונה ליסוד בית הספר. הקבוצה כולה חולקה ל-4 כיתות. א,ב,ג,ד. שתי כיתות בטור אחד ושתי כיתות בטור שני. ביניהם הפריד פרגוד מבד על מנת לתת מינימום של פרטיות לפחות לשתי כיתות. מאחר שהיה רק מורה אחד, אנוס היה לחלק את זמנו בין כל הכיתות. נכון שהיינו מעט מאוד ילדים, אבל גם אותם הוא חייב היה ללמד. ובכן בשעה שהמורה לימד כיתות א-ב, היינו אנחנו הגדולים עוסקים בשיעורי בית או יותר נכון קראנו לזה "עבודה עצמית".
וכך לסירוגין קבלו כל התלמידים את חינוכם והשכלתם. לפעמים היה נוצר לחץ והיו צריכים לעזור בהעסקת הקטנים, הייתי אני מתבקשת לעזור למורה בהעסקתם. מאחר והייתי הילדה הבוגרת מכיתה ד', הטיל עלי המורה תפקיד של עוזרת למורה. הוא מהר מאוד הכשיר אותי לדאוג לקטנים ולהעסיק אותם בהעדרו. לפעמים היה צורך לנסוע העירה למחלקת החינוך בעינייני בית הספר, וכל השובבים העליזים היו נתונים לפיקוחי. היה די שמח, מהר מאוד התארגנו ועוד ילדים בוגרים הטו שכם ושום דבר רע לא אונה לבית הספר הקטן והפעיל הזה.
בשנה השניה הקימו עבורנו צריף קטן בחצר, שהכיל בתוכו שני חדרים קטנים וסוף סוף קיבלו כל שתי כיתות חדר לעצמם.
בט"ו בשבט נטענו עצים מסביב לצריף בית הספר. בחלקי נפל לנטוע עץ תות על יד הכניסה לצריף. מכל העצים נקלט רק עץ התות, שתוך זמן קצר גדל והפך לאילן עבות עם צל רחב סביבו. עם גידול בית הספר התמקמו חלק מהתלמידים מתחת לעץ התות וקיימו שם את הלימודים. עץ התות הפך במרוצת הזמן למוקד חינוך ותרבות. בצלו היה המורה קלמן מקיים בשבתות שעורי תנ"ך וחברה, זה היה מחוץ לתפקידו. לתלמידים היו המיפגשים האלה לחוויה מיוחדת, אשר חיבבה את המורה והמנהל עליהם והוא זכה להערצה מצידם. ההערצה לא פגה במשך דורות מצד התלמידים והמורים גם יחד והמחנך הדגול שעל שמו קראו את חטיבת הביניים ברחוב אוסישקין. יוסף קלמן הטיף תמיד למוסר עבודה, ליחס חיובי לחקלאות וערכים מוסריים, שהיו קדושים בעיניו. הוא היה האיש, שהניח יסודות איתנים למערכת החינוך ברמת השרון.
כשבית הספר הלך וגדל, התחילו לבנות את הבנין הראשון שהוא שימש בסיס לבית הספר הגדול שקיים עד היום. ביחד עם בית הספר הקטן של פעם, שהוא היה בית ספרי הקימו בנין קטן לגן הילדים ע"י הצריף. במשך הזמן כשגדלו ילדי, למדו גם הם באותו בית ספר שאני למדתי. מורתם היתה בין יתר המורים שנוספו, המורה זהבה גרמן. אחרי שלוש שנים שלמדנו אצל המורה בבל, התחלף המורה. במקומו הגיע המורה יוסף קלמן, שגם הוא לימד זמן מה כמורה יחיד. אני זכיתי ללמוד אצלו שנה אחת בלבד, אבל גם זו לטובה. הוא נתן לנו את הקשר הטוב של האדם לאדמתו וליגיע כפיו ולמשפחה העמלה. הוא למשל היה מתחשב בסיבת ההיעדרות מבית הספר, בגלל ביצוע עבודה דחופה שהיה חייב לעזור בבית ובמשק. כמובן שלא היה עולה על דעתו של אף לא אחד מהתלמידים להשתמש בסיבה זו לשוא. הוא היה מאוד מתענין בחיי התלמידים ובמשפחותיהם. היה מכנס אותנו בכל שבת אחה"צ מתחת לעץ התות בחצר בית הספר לשיחות חברתיות, הסביר וענה על שאלות שהעסיקו אותנו.
השנה האחרונה שלי בהדרכתו היתה שנה מאוד פוריה והוסיפה הרבה להשכלתי. אני ועוד ילדה, לאה מולר ז"ל אכלסנו את המחזור הראשון בבית הספר שלנו. גם אחרי סיום לימודי הייתי נוהגת לבוא ולעזור בחגיגות ובאירועים שונים בגלל הקשר החזק עם מורינו יוסף קלמן ז"ל."
מתוך: פייבוש יעקבי, סיפורים אישיים של בני רמת השרון ההסטורית.. את יחס הכבוד של האדם העובד
