עם פרוץ מלחמת פולין – גרמניה באחד בספטמבר 1939 , לא יכלו עוד הסובייטים להתעלם משוועתם של אחיהם ברוסיה הלבנה המערבית, אשר דוכאו ללא רחם ע'י הפולנים, והחליטו לבוא לעזרתם ולשחררם. יהודי רוסיה הלבנה המערבית נשמו לרווחה , הם נצלו מאימת הכובש הנאצי.
באשר אלי, בסוף 1940 גוייסתי לשרות סדיר בצבא האדום ונשלחתי ללנינגרד. בפרוץ מלחמת העולם השניה בעשרים ושתים ביוני 1941 , נשלחתי לפינלנד ומשם לחזית נובגורוד. פצוע ונטול הכרה נפלתי בשבי הגרמנים. במחנה השבויים סבלתי כאב והתעללות והייתי עד למותם של רבבות מן השבויים, אך בעזרתם של אנשים טובי לב הצלחתי לשרוד. לבסוף התגלגלתי למחנה השבויים בשבלי דליטא והצטרפתי למחתרת שארגן המתורגמן הראשי, אף הוא אחד השבויים והצלחנו לכרות מנהרה מתחת לרצפת צריף החולים ובעשרה במאי 1942 נמלטו דרכה שבעים שבויים ואני בתוכם.
לא יכולנו להמשיך בדרכינו כגוף אחד, והתחלקנו לקבוצות קטנות. הקבוצה שלי מנתה חמישה חברים ולאחר שלושה חודשים של הליכה בלילות, בדרך לא דרך, הגענו סוף סוף לחטיבת פרטיזנים באזור פינסק. ביולי 1944 הדף הצבא האדום את הנאצים והפרטיזנים גוייסו שוב לשורות הלוחמים הסדירים. כך זכיתי לנקום בצורר, תחת פיקודו של ז'וקוב, המצביא המהולל ולהשתתף בכיבושן של ורשא וברלין ולראות במפלתם הגמורה של משמידי שליש מעמנו.
בשנת 1946 פשטתי את מדי הצבא והשתחררתי. לא היתה לי כל כוונה להשאר בברית המועצות וחיפשתי דרך לצאת לפולין, כדי להצטרף לרבבות אחינו, אודים מוצלים מאש החורבן, ולהעפיל ארצה. ואכן הצלחתי להגיע ללודג' ולהצטרף לגרעין של "השומר הצעיר" שעמד לעבור לאוסטריה ומשם איכשהו להעפיל בעליה ב' לארץ ישראל.
רצה הגורל והגרעין שלי צורף בשנת 1947 אל אונית המעפילים ההיסטורית "יציאת אירופה תש"ז – אקסודוס". האניה "אקסודוס היא "יציאת אירופה תש"ז" היתה אחת מאנית ההעפלה בשנת 1947, אך היא היתה שונה משאר אניות המעפילים בהרכבה האנושי שלה – טרם היתה אניית מעפילים שמנתה ארבעת אלפים וחמש מאות נפש, זקנים, נשים וטף, מחוסרי כל, המוכנים להקריב את חייהם ובלבד לעזוב את אדמת גרמניה הטמאה ואת אירופה בכלל, ולהגיע לחוף מבטחים משלהם, חוף שישים קץ אחת ולתמיד לאנומליה של היהודי כאדם וכעם.
"אקסודוס" הניפה דגל פנמה ולמעפילים נתנו דרכונים בהתאם ובאחד עשר ביולי 1947 עלינו עליה בנמל סט על יד מרסיי שבצרפת. הראל, איש ההגנה , מפקד האניה, הציג את עצמו לפני המעפילים בעזרת רמקול ונתן הוראות כיצד לנהוג למען לא יופרע הסדר הטוב לטובת כולנו. הוא מקווה שהכל יעבור בשלום ובסוף שבוע זה נהיה כבר בארץ ישראל. מאותו רגע ראינו את "אקסודוס" לא כאניה סתם, אלא כחלק מארץ ישראל ואם יהיה צורך נגן עליה בחירוף נפש, עד כלות.
קשה היה להבין כיצד ערב – רב שכזה גוייס מרצונו הטוב למשימה הגדולה הזאת. אין זאת שהשאיפה לעלות לארץ חדרה עמוק בתודעתו של כל אחד מאתנו והיא שליכדה את שורותינו. לדעתי, השאיפה הזאת היתה בבחינת אותה רוח שהפיחה חיים בעצמות היבשות בחזונו של הנביא יחזקאל… לרוע המזל, ביקר באותה עת בצרפת שר החוץ הבריטי ארנסט בווין, הידוע לשימצה, כיוזם של "הספר הלבן", שאסר על היהודים לרכוש קרקעות בארץ ישראל ולהתיישב בה. בווין דרש בכל תוקף מממשלת צרפת לא להתיר את הפלגת "אקזודוס" וצרפת, בסופו של דבר, נכנעה ללחץ ועמדה להורידנו מהאניה. בהוודע הדבר לחברי ההגנה, שבצוות האניה, הם החליטו להפליג ללא נווט ויהי מה.
הדבר הזה נגמר כמעט באסון כבד, כי האניה עלתה על שרטון, אך בסופו של דבר היא הצליחה לצאת לים הפתוח ואנחנו נשמנו לרווחה.
אולם הבריטים לא הרפו מבילושם אחרינו ועד מהרה הופיע מטוס בריטי החג מעלינו, וממרחק כמה מאות מטרים מופיעה גם משחתת בריטית ואין עוד כל ספק שהבריטים בעקבותינו.
יום חמישי השבעה עשר ביולי, היום החמישי להפלגתנו, בהיותנו קרובים למים הטריטוריאליים של הארץ, התקרבה המשחתת עדינו ומפקדה הציע לנו להכנע, כדי למנוע שפיכות דמים לשווא. תשובתנו היתה – שירת "התקווה". אז ניתן לנו אולטימטום: אם עד שעה שש בבוקר לא נכנע – יפרצו החיילים הבריטים אל אנייתנו ישתלטו עליה. ידענו כי הבריטים לא יחכו עד לשעה הנקובה והם יתקיפונו בכל רגע. עלינו להיות איפוא מוכנים למאבק. ואכן בשעה שתיים ושלושים אחרי חצות השמיעה אונייתנו צפירה ממושכת והבריטים ניסו לפרוץ אליה. קול זעקה עבר בקרב המגינים, ומידי כולם נזרקו קופסאות שימורים וחפצים שונים לעבר מתקיפינו. שישה חיילים בריטים הצליחו לעלות על הסיפון שלנו ליד תא ההגה. חברי ל"מרד" ואחרים תפשום ופרקו מעליהם את נשקם, והם נלקחו כבני ערובה. עד מהרה נתברר לנו כי ישנן משחתות נוספות ושתיים מהן נוגחות באונייתנו, אחת מכל עבר והמים חודרים אל בטן האנייה. צעקות יאוש בקעו מכל עבר והבריטים אינם מרפים. חתכנו את כבלי אחת מסירות ההצלה והיא נחתה על ראשיהם של מתקיפינו. הפעלנו גם את צינור הסולר הרותח והתזנו על פרצופיהם… או אז נשמעה יריה שפילחה את חשכת הלילה בשריקתה, קול יבבה דקה בישר לנו רעות, היה זה קולו של הנער בן החמש – עשרה יעקובוביץ. הוא היה ראשון הנופלים וליבנו נצבט מכאב, אך זה העלה את חרונינו ומפי כל נשמעה הצעקה: "נאצים ארורים!", "אדולף בווין – ימח שמך".
בסופו של דבר השתלטו הבריטים על "אקסודוס" והיו לנו כבר מאה ושניים פצועים ושלושה הרוגים, ביניהם גם גיסי, אחי אשתי מרדכי בומשטיין ז"ל.
ביום שישי 18 ביולי , הגענו לנמל חיפה – דוויים, תשושים וסחופים, ושוב למרות הכל – "התקוה", שאת צליליה המיוחדים קולט הכרמל מולנו ושאת הדיה אני נושא בתוכי עד היום, ושבועה בפינו "עוד נשוב אליך חיפה!".
הבריטים העבירו אותנו לשלוש אניות גירוש, שכל אחת מהן היתה ממש גהינום צף על פני המים. אך במקום להעבירנו לקפריסין, כפי שהם היו נוהגים לפני כן, החזירו אותנו לצרפת ל"פורט דה בוק", וזאת כדי להעניש את הצרפתים על שלא הצליחו למנוע את הפלגתנו ממנה.
הצרפתים הציעו לנו ברוב נדיבותם לרדת על אדמתם והבטיחו לנו קליטה מוצלחת, אך אנו דחינו את הצעתם באדיבות רבה וססמתנו היתה "לא לרדת!". מקץ שלושה שבועות החליטו הבריטים להענישנו בעונש הכבד ביותר והוא- להחזיר אותנו לגרמניה! ושוב מצאנו את עצמנו במחנות הפליטים. זה היה סבל בל יתואר. רק בינואר 1948 עלה בידינו לקבל אישורים רשמיים- סרטיפיקטים מממשלת בריטניה ולעלות ארצה באופן לאגלי.
בהגיענו ארצה ניסינו אני ופסיה אישתי לבנות את חיינו בקיבוץ, אולם לאחר שנתיים – שנה בקיבוץ מענית ושנה בגל און, החלטנו להמשיך כעצמאיים, וכך הגענו בשנת 1950 לכפר הירוק, אני כמורה ופסיה כאם בית.
מתוך: פייבוש יעקבי, סיפורים אישיים של בני רמת השרון ההסטורית.
