למקור הכתבה לחצו כאן
המערבולת הזאת, שקבלה את השם "חגורת הקלציט הגדולה", מכסה 16% מכלל מי הים והיא למעשה פריחה של פיטופלנקטון (יצורים מיקרוסקופיים) שנראית אפילו מהחלל.
הסוג הזה נקרא קוקוליתופורים (coccolithophores) ואלו יצורים זעירים, חד-תאיים, שאינם צמחים או חיידקים והם אחראים לאותם נחילים מיקרוסקופיים.
צוות של מדענים יצא בשתי הפלגות שערכו חודש כל אחת, דרך החגורה הגדולה בחצי הכדור הדרומי. החוקרים רצו ללמוד על הכימיה של מי האוקיינוס שמביאה לפריחת האצות ולחקור את נחילי האצות שמרכיבות אותו.
הקוקוליתופורים מכסים את גופם בצלחות של גיר (סידן פחמתי) לאורך שנות גידולם. כאשר הם מתרכזים יחד באוקיינוס, הגיר שבגופם מחזיר אור בחזרה לשמים, מה שנותן למים את הצבע הכחול החלבי. התוצאה, כפי שנראית מלמעלה, מדהימה ומזכירה ציור של ואן גוך.
מה שמצאו החוקרים הוא שרמות גבוהות של ברזל מומס, וכן טמפרטורות נוחות ורמות דו תחמוצת הפחמן מתאימות, יוצרות תנאים אידיאליים עבור הקוקוליתופורים לגדל את הגופים המצופים שלהם. אבל כמו בכל סיפור טוב אי אפשר בלי תחרות. מסתבר שבמי הים נמצאו רמות נמוכות של צורן (סיליקה). הקוקוליתופורים מתחרים על משאבים עם צורה אחרת של פיטופלנקטון הנקראים דיאטומים (diatoms). הנ"ל זקוקים לצורן כדי לבנות שלד זכוכית. רמות סיליקה נמוכות בחגורה, שומרות על אוכלוסייה יציבה של דיאטומים ומאפשרת לקוקוליתופורים לשגשג.
במהלך חייהם משילים הקוקוליתופורים חלק מהלוחות לקרקעית הים ובונים צלחות חדשות, ובמותם שוקעים בעצמם לקרקעית הים. תהליך זה חשוב להיווצרות סלעים גיריים ובייחוד קירטון. כמו כן, השלד שלהם בנוי ממינרל יציב, מה שתורם רבות הן לגיאולוגים והן לארכיאולוגים בתיארוך שכבות סלעים ומאובנים אחרים.
ואיך זה קשור אלינו? אפשר למצוא במוזיאון הגיאולוגי קרובי משפחה של אותם קוקוליתופורים: הנומוליטים. אלו מאובנים של יצורים מתקופת האיאוקן (תקופה גיאולוגית שתחילתה לפני 56 מיליוני שנים עד לפני 33.9 מיליוני שנים)
אפשר לראות אותם בצורתם המלאה (צורת מטבע שטוח) בארונות המוזיאון ואפשר למצוא אותם מרוכזים בהמוניהם בסלע גיר בגינת המוזיאון.
