עירייה > יום המורה תשע"ט

יום המורה תשע"ט

מחשבות אישיות של אורי ארבל גנץ, מנהל אגף החינוך

 

לפני שנה, במפגש צהריים עם צוות המורות  של אחת מחטיבות הביניים בעיר, סיפרה לי אחת המורות על נורית ז"ל, מורתה לחשבון בבית הספר היסודי. כמעט חמישים שנים חלפו מאז והיא עדיין זוכרת אותה, עדיין מוקירה את שקיבלה ממנה, עדיין חשה בהתרגשות את תשומת הלב שהעניקה לה ואת היחס החם והאישי שנתנה לה.

שלשום בבוקר נפגשתי עם מנהלת עמותה המפעילה את אחד מבתי הספר בכפר הירוק. היא פתחה בסיפור על אחד, דב כיטוב ז"ל, מנהל בית הספר היסודי  "בלפור" בתל אביב, בו למדה לפני יותר מחמישה עשורים. מנהל שהיווה דוגמה למנהיגות חינוכית, לדרך ארץ, לערכים. מנהל שעורר הערצה וכבוד ביחסו אל התלמידים, אל המורים ואל הקהילה. היא עצמה כבר גדולה היום מכפי שהיה הוא אז, והיא עצמה מנהלת היום מוסד חינוכי מצוין – ועדיין עיניה נצצו כעיניה של אותה ילדת יסודי הנרגשת מול מנהל בית הספר. והעא עדיין זוכרת את המשפט שאותו מנהל קבע כמוטו בכניסה לבית הספר: "הצנע לכת".

*

חינוך הוא השליחות לתקן עולם דרך הקניית ערכים, דרך הקניית המיומנויות החברתיות והרגשיות, דרך למידת אוקיינוסים של ידע, דרך פיתוח החשיבה המשקללת את כל אלה. חינוך הוא תיקון הממוקד כולו באהבת האדם ובאמונה בטוב הטמון בו מעצם היותו אדם. לכן, החינוך המקצועי מחייב את העוסק בו להיכרות מתמשכת עם תכנים פסיכו-פדגוגיים, עם מיומנויות הקשבה והנחייה, עם יכולות הכלה ורגישות, עם תכני הוראה ושיטות הקנייה, עם מנהיגות ותחושת יושרה פנימית, עם יכולות התמודדות עם ציפיות כמעט בלתי אפשריות מהתלמידים עצמם, מהוריהם, מהקהילה כולה, מהחברה, מהמדינה. הוא מחייב תקווה תמידית שאפשר. אין עוד מקצוע המשפיע על כל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה תחומים, במשך כל כך הרבה זמן ביממה, במשך כל כך הרבה שנים, למשך כל שנות החיים. זו האחריות שנושאת על כתפיה כל אשת חינוך, זו המחויבות שנוטל עליו כל איש חינוך בהיכנסו אל גן הילדים או אל בית הספר.

אלה משימות נשגבות, מורכבות, שאין להן נוסחה אחת ליישום, שאין להן דרך אחת, לבטח לא דרך כלשהי ודאית להצלחה. הכל תלוי באין ספור החלטות שכל מורה מקבל מדיי יום – ביחס לכל אחד מתלמידיו ותלמידותיו. מילה לא נכונה, מבט לא קשוב, תשובה לא רגישה – וההשפעה על התלמיד יכולה להיות שלילית ועמוקה הרבה מעבר לאותו הרגע. ולהיפך, מענה רגיש, תשומת לב, אכפתיות ודאגה המתכתבים תפיסה ערכית רחבה ויציבה, יכולים להיות הגורמים להעצמה ולהתפתחות של תלמיד או תלמידה לכל ימי חייהם.

ב"יום  המורה" – אשר לדעתי נכון יותר להיקרא "יום המחנך/ת" – נחבק אל ליבנו את כל אנשי ונשות החינוך. ללא התמיכה של הקהילה, ללא האמון, ללא האיפשור והמרחב – הם לא יעמדו בשליחותם החינוכית. ביום הזה נאמר להם כי אנו איתם, כי אנו רואים אותם בעשייתם המורכבת, כי אנו מוקירים את נתינתם, כי אנו מעריכים את פיתחון ליבם עבור כל ילד וילדה, עבור כל נער ונערה.

ב"יום המחנך/ת" נקפיא מעט את הביקורת ואת הטענות ואת הטרוניות ואת המחאות – ונאמר להם כי הם חוד החנית של החברה וככאלה אנו אחריהם, תומכים ומאמינים.

כי אשת חינוך שזוכה לאמון היא אשת חינוך שתוכל להמשיך ולשאת על כתפיה את האחריות החברתית הראשונה במעלה. כי איש חינוך החש ויודע שיש לו מקום בטוח בקהילה הוא זה שיוביל ברגישות, ברוגע ובמקצועיות את תלמידיו ותלמידותיו.

קהילת רמת השרון – היו גאים בנשות ואנשי החינוך הפועלים ללא לאות במוסדות החינוך בעיר. הם ראויים לכך.

ולכם/ן,  לכל אחת ואחד מכם, נשות ואנשי החינוך ברמת השרון, אני רוצה להודות מעומק הלב על המקצועיות והנתינה והרגישות וההכלה והאחריות. על הבחירה היום-יומית לתקן עולם והאמונה הבלתי-מתפשרת שניתן לעשות זאת.  וכמו הכתובת ההיא בבית הספר "בלפור" של שנות השישים במאה הקודמת – הצניעו לכת והמשיכו בשליחותכם בגאון, בראש מורם ובנפש אוהבת וחפצה. אתם מעולים!

*

לפני שנה, במפגש צהריים עם צוות החינוך  של אחת מחטיבות הביניים בעיר, סיפרה לי אחת המורות על מורתה לחשבון בבית הספר היסודי – הלא היא אימי, נורית ארבל.

ושלשום בבוקר סיפרה לי מנהלת עמותה המפעילה את אחד מבתי הספר בכפר הירוק על מנהל בית הספר היסודי  "בלפור" בתל אביב, בו למדה לפני יותר מחמישה עשורים – הלא הוא סבי, דב כיטוב ז"ל.

ולאורם ונתינתם המקצועית גם אני מצניע לכת ומנסה לתקן עולם.

לו יהי.

 

בתמונה: מנהל ביה"ס "בלפור" בתל אביב, דב כיטוב, פורס את משנתו החינוכית בפני קצינים בכירים בצה"ל. תל אביב שנות השישים.


הצטרפו לניוזלטר שלנו


אני מאשר קבלת דיוור אלקטרוני

ליצירת קשר