• עירייה
  • חבלי עליה וקליטה – עדנה סרור – קצב

חבלי עליה וקליטה – עדנה סרור – קצב

זה סיפור שתחילתו בארץ מוצאי – סוריה, בעיר חלב. היתה שם קהילה קטנה של יהודים וביניהם משפחתנו הגדולה – משפחת קצב, אשר מנתה שלוש עשרה נפשות – אחד עשר ילדים והורים.

אבי – חיים קצב ז"ל היה סוחר אמיד, היתה לו חנות כלבו בשוק היהודים. אנו גרנו במרחק מה מתחנת הרכבת אשר בג'מליה, בבית בו גרו בני דתות שונות – מוסלמים, נוצרים ויהודים.

בעיצומה של מלחמת העולם השניה, כאשר כל העולם תוהו ובוהו והשמדת היהודים היה צו השעה, החליט אבי לעלות לארץ ישראל, אולם קודם לכן רצה לבקר בה, כפי שאומרים – לתור את הארץ ולראותה. כאשר חזר הביתה סיפר על ירושלים הקדושה, על יופיה המיוחד, על היהודים אשר גרו שם ועסקו בכל מיני עבודות לפרנסתם. הוא ביקר גם בצפת ובטבריה וכולו היה מלא התלהבות מהארץ.

כדי לחזור לארץ ולהשתקע בה עם כל המשפחה היה זקוק לרשיון עליה מהשלטון הבריטי. את הרשות הוא קבל לפי סעיף של עולים- בעלי הון ולשם כך הוא הפקיד סכום כסף גדול בבנק אנגלו – פלשתין בירושלים, כי אבי היה דתי ושומר מסורת ותוכניותיו היו להשתקע בירושלים. בשובו לסוריה הוא התחיל לחסל את עסקיו ובשנת 1941 שלח לארץ את בניו הגדולים אליהו, אברהם ויעקב ואת אחותי גילה, כדי שיתחילו לעבוד ולבנות בית בארץ ישראל. כולם היו עדיין ילדים – אחי הגדול אליהו היה בן 17.

אינני יודעת איך הם הגיעו לרמת השרון, אבל כשעלינו אנחנו, הם כבר ישבו ברמת השרון. שתי אחיותי מרים וחנה עלו ארצה במסגרת עלית הנוער, שהיתה פעילה מאד בסוריה ובמסגרתה עלו ילדים רבים לארץ. אחיותיי נקלטו בקיבוץ שפיים.

אחי משה עלה לארץ יחד עם סבתי ז"ל. אבי הכין את הדרכונים על מנת לעלות לארץ בצורה חוקית, אך יום אחד הוא נפל למשכב חולה בקדחת (מלריה). הרפואה בסוריה היתה בחיתוליה ולא ידעו איך לטפל במחלה זו והוא נפטר אחרי זמן קצר וכל רצונו וחלומו הגדול כלא היה. הוא נקבר באדמת נכר, בסוריה. ולא זכה לעלות לארץ הקודש. אמי נשארה אלמנה עם 11 ילדים ולא ידעה מה לעשות. לפני שאבי נפל למשכב היה בבית מכל טוב. לאמא היתה עזרה בבית כל יום לעבודות הבית . היתה גם מטפלת לילדיה. אמי פיטרה את העוזרת ואת המטפלת ועשתה לבד את כל העבודות. בבית, אך בעניני העסק היא לא התמצאה, נהגנו לפי המנטליות של ארצות המזרח, שעל הגברים לדאוג לפרנסת המשפחה וגם לערוך את הקניות למשק הבית. הנשים עוסקות בגידול הילדים, נקיון הבית ובישול המזון. אמי היתה אובדת עצות בזמן ההוא ולא ידעה מאין תבוא עזרה.

עסקי אבי היו בשלבי חיסול, אמי לא ידעה דבר וחצי דבר על כל עניניו. כאשר נודע לאח הבכור על אסוננו הגדול, הוא מיד חזר לסוריה, חיסל את כל העסקים והחליט להעלותנו ארצה. החלק הארי של הכספים שאנשים היו חייבים לאבי נעלם ולא נפדה, כי לא ידע אחי אודות חובות אלה ובעלי החוב לא באו לשלם לנו את המגיע לנו. הם פשוט ניצלו את מות אבי למטרותיהם האנוכיות. אז נודע לנו גם שהדרכון שהזמין אבי אינו כשורה, כי היה רשום על שם אבי בלבד. לכן הוחלט שנעלה לארץ בצורה בלתי ליגאלית. העמיסו על משאית את כל מטלטלינו ונסענו לביירות, שם חיכינו מספר ימים לאנשי הסוכנות שאחי היה אתם בקשר מתמיד.

אמי הכינה אותנו לקראת מסע לילי. היינו ארבעה ילדים קטנים ואחי הבכור אליהו. דוד היה כבן שנה וחצי, החי צעיר. יוסף היה כבן ארבע, חוה – בת שש ואני עדנה כבת שמונה.

יום אחד נסענו לכפר לבנוני ושם חיכינו ללילה. התאספו עוד כמה משפחות והיינו קבוצה של כ-40 איש כולל ילדים רבים. כעבור זמן מה הגיעו כמה בחורים ישראלים, שבאו לעזור לנו ולהעביר אותנו מעבר לגבול. הם הסבירו למבוגרים, שנעבור את הגבול ברגל בלילה ואסור שהילדים ידברו או יבכו, אחרת האנגלים יגלו אותנו ויכניסו אותנו לבית הסוהר. אנו הילדים פחדנו מאד, החזקנו אחד את השני וצעדנו בהרים. זאת היתה התקופה לפני חג הפסח ועם כל הלבוש החם שאמא הלבישה אותנו, היה לנו קר מאד. הדרך בין ההרים היתה קשה מאד ובמיוחד כשהגענו לנחל הליטני היינו צריכים לחצותו ברגל. הנחל זרם בעוצמה רבה, כי מי השלגים ירדו מההרים. העבירו אותנו את הנחל כאשר אנו רטובים עד לשד עצמותינו וקר לנו עד מאוד. התחלנו לבכות, אך השתיקו אותנו והבטיחו לנו שעוד מעט נגיע למקום מבטחים. זכור לי ששאלתי מתי זה עוד מעט? ואמרו לי – את רואה את האור שם למעלה, שם נהיה בטוחים בארץ ישראל. האור היה נראה קרוב למדי והמשכתי ללכת ולהסתכל בנקודת האור, אך האור לא התקרב.

כוחותי עזבוני ושוב פרצתי בבכי מר. כאשר ראו הבחורים את מצבנו, הרימו אותנו ונשאו אותנו על ידיהם. בדרך נפלו נעלי ולא אמרתי מילה, כי אסרו עלינו לדבר וכך המשכתי ללכת יחפה על האבנים והקוצים וכל כולי רטובה, כאשר מדי פעם מאיצים בקבוצה להזדרז, כי עוד מעט יאיר השחר ויהיה מסוכן להמשיך בדרך, פן יגלו אותנו האנגלים. סוף סוף הגענו לאותה נקודת אור שראינו מרחוק. שמענו קול מרחוק ואחד הבחורים שהיה אתנו ענה:"זה בסדר". אז באו אנשים לעזרתנו, לקחו את כל הילדים על הידיים והכניסו אותנו ישר לרפת בין הפרות. זה היה בקיבוץ כפר גלעדי. בקומה מעל הרפת חיכתה לנו שתיה חמה ואוכל. נתנו לנו שמיכות וביקשו שנשכב לישון בלי שמישהו יוציא מילה מפיו, כי יש ביקורת של האנגלים ואם ימצאו אותנו, יחזירו אותנו לסוריה. מדי פעם באו החברים והביאו לנו אוכל ושתיה, אך לא הירשו לאף אחד לצאת מהמקום. כך חיינו יומיים ואז הסיעו אותנו לחיפה למשרדי הסוכנות ורשמו אותנו כעולים חדשים. הלבישו אותנו בנעליים חדשות וכל ילד קיבל טריינינג. השמחה היתה גדולה בין הילדים. ראינו איך נתנו לכולם מיטות ושמיכות לבית ושאלו את אמא לאן היא רוצה ללכת והיא אמרה שיש לה ילדים הגרים ברמת השרון.

בשנת 1944 הגענו לרמת השרון. האחים הגדולים כבר סידרו לנו מקום מגורים. הם שכרו לול אצל משפחת בן שלום, בסביבת המועצה המקומית, כי בית רגיל לא היה בנמצא לשכירה, ודאי לא למשפחה מרובת ילדים. בלול לא היה חשמל והארנו אותו במנורת נפט. בזמן הגשמים היו חודרים מים דרך הגג העשוי פחים שבחלקם היו מחוררים. המים הרטיבו את מיטותינו ואותנו והגשם על גג הפח נהפך לתזמורת מעל ראשינו. זכורני כמה אמי עבדה קשה עם עלייתנו ארצה. היא לא היתה רגילה למצב ששרר אז בארץ. ביום של כביסה היתה כובסת מהבוקר עד רדת החשיכה ובסוף היום ידיה היו זבות דם מרוב שפשוף. על מנת לספק מזון לכולנו היתה יורדת לשוק בתל אביב על מנת להשיג מזון זול יותר. אני רואה אותה נגד עיני חוזרת עם הסלים הכבדים מהשוק הביתה והיא קרובה לאפיסת כוחות.

אמי דאגה לכולנו, האכילה את כולנו, כבסה לכולנו וכשלקחה את נעלינו לתיקון וראתה כמה יקר לתקן נעליים, רכשה כלי סנדלרות ותיקנה את נעלינו במו ידיה. היא גם תפרה את בגדינו בעצמה ועוד תיקנה בגדים לאחרים והרוויחה כסף עבור עבודתה. אמא דאגה שתמיד נהיה לבושים כראוי, היא שלימדה אותנו לאהוב את העבודה ולדעת להסתדר בחיים עם האמצעים שעומדים לרשותנו בזכות עמלנו. אני זוכרת שכאשר רציתי לקנות מחברות וספרים ללימודי, יצאתי לעבוד כמה שעות אחרי הצהריים או בחקלאות או לנקות את דירתה של גב' בן שלום הסבתא וכך הרווחתי כמה גרושים ואיתם הסתדרתי. בבית היינו עוזרים זה לזה, אם זה בשיעורים ואם זה בנקיון הבית, אך בנוסף אמא דירבנה אותנו להמשיך וללמוד וגם להשתלם במקצוע שבחרנו בו. רמת השרון היתה אז יישוב קטן, כמעט לא היו כבישים ובמרכז היתה הצרכניה.

בין הבתים הקטנים והיפים היו הרבה פרדסים והתושבים עסקו בעיקר בחקלאות, גידולי ירקות או לולי תרנגולות והיו גם כמה רפתות.

אנו הילדים הלכנו לבית ספר אוסישקין בניהולו של קלמן ולא ידענו עברית. בהתחלה באו ילדי המושבה ודברו אתנו, אך כשראו שאנו לא יכולים לענות להם עזבו אותנו והמשיכו במשחקיהם בלעדינו. היו מורות שמאוד עזרו לנו להתאקלם. המורה זהבה עזרה לנו להתחבר ולהתידד. זכור לנו היטיב עזרתו של המורה עמנואל ואילו המורה קלמן היה לנו כאב. הוא הדריך אותנו והראה לנו את הדרך הטובה והנכונה להמשך חיינו וכל זה שלא על מנת לקבל פרס – אלא לחנך דור של ישראלים טובים שילמדו, יעבדו ויבנו את הארץ.

מתוך: פייבוש יעקבי, סיפורים אישיים של בני רמת השרון ההיסטורית.

חזרה לדף הקודם »

צור קשר

הצטרפו לניוזלטר שלנו