העלייה לארץ וחבלי הקליטה – פייבוש יעקבי
נולדתי בלטביה – אחת משלוש הארצות הבאלטיות, שהיתה לפנים בשלטון רוסיה הצארית. היא היתה מדינה עצמאית משנת 1918 ומשנת 1939 נשלטה ע"י רוסיה הסובייטית ומשנת 1990 – שוב מדינה עצמאית.
בית אבי היה בית ציוני ומימי ילדותי ינקתי אוירה ציונית. אבי היה הנאמן של קרן הקיימת לישראל וכבר בגיל עשר היה לי תפקיד ציוני פעיל-חלוקת הקופסה הכחולה בבתי היהודים ואיסוף התרומות מהקופסאות כל חודש, על מנת להעבירם לארץ ישראל לצורך גאולת אדמת ישראל. באותה תקופה הקמנו בעירנו קן של השומר הצעיר, אליו השתייכתי. תנועת השומר הצעיר אצלנו היתה תנועת צופים חלוצית, שהשתייכה לתנועת הצופים העולמית. עניבת הצופים היתה בצבע כחול לבן והסמל -מגן דוד עם שלושת עלי החבצלת בתווך.
אוכלוסיית לטביה היתה מורכבת מ- 78% לטבים, 10% רוסים, 6% גרמנים, 5% יהודים. לבני המיעוטים היתה אוטונומיה תרבותית עם בתי ספר ומוסדות תרבות בשפתם. למדינה היו שלוש שפות רשמיות-לטבית, רוסית, גרמנית, לכן למדו בבית הספר את שלוש השפות. בגימנסיות עמדו לבחירה לפני התלמידים שלוש שפות נוספות-לטינית, אנגלית, צרפתית. הלטבים, הרוסים והגרמנים היו חדורים רגשות אנטישמיים כלפי היהודים. למרות שחוק המדינה היה שווה לכולם, היו מתקבלים למוסדות ההשכלה הגבוהה מספר מצומצם של יהודים. לשרות המדינה לא קיבלו יהודים לעבודה, אם כי חייבו אותם לשרת בצבא. בגלל המגבלות השונות, נשאר ליהודים מבחר מצומצם של מקורות פרנסה, שהתרכזו בעיקר במסחר ובמלאכה. הנוער היהודי לא ראה את עתידו בארץ הולדתו וחיפש יעדי הגירה לארצות שונות מעבר לים. במשך הדורות התרכזו קהילות יהודיות גדולות מיוצאי לטביה בארצות הברית ובדרום אפריקה.
כציוני, ייעדתי את עצמי לעליה לארץ ישראל. לאחר סיום לימודי בתיכון, הצטרפתי לקבוצה יוזמת להקמת תנועת הנוער הציוני. באותה עת היו כבר אצלנו שתי תנועות נוער חלוציות בעלות צביון מפלגתי קיצוני, תנועת החלוץ-בעלת השקפה סוציאליסטית ותנועת ביתר-בעלת השקפה ימנית. במרכז התרכז נוער ציוני, שחיפש מסגרת חלוצית בלי צביון לוואי. את הנוער הזה קלטנו במסגרת תנועת נוער ציוני חלוצי שניתן לו השם הרצליה .
בגיל 18 מצאתי את עצמי כחבר בהנהגה הראשית של התנועה. כעבור שנה לאחר יסוד התנועה שכרנו חווה חקלאית של שדות פלחה, ירקות ורפת. בחווה יסדנו את נקודת ההכשרה של התנועה ואני הועמדתי בראשה.
השנה היתה שנת 1933, שנת עלית היטלר לשלטון בגרמניה. אחת הפעולות הראשונות של הגרמנים, היתה גירוש הסטודנטים היהודים מהאוניברסטאות. הסטודנטים הציונים. בגרמניה היו מאוגדים בתנועה בשם ק.י.פ. (איגוד הסטודנטים היהודים). תנועת הרצליה שלנו פתחה את שערי חוות ההכשרה, לקליטת הסטודנטים מגרמניה על מנת להכשירם לעליה לארץ. גם לתנועת החלוץ היו נקודות הכשרה. מטרת ההכשרות היתה, להכשיר את החלוצים לעליה לארץ ולהכשירם לעבודה חקלאית ולגיבוש גרעינים, המיועדים להתיישבות חקלאית בקיבוצים. התהליך היה-לגבש גרעין קבוצתי, שלאחר עליתם לארץ יתרכזו כגרעין זמני באחת המושבות, על מנת לעבור לאחר מכן להתיישבות קבע.
התקופה היתה לאחר ייבוש הביצות של עמק יזרעאל וואדי חוואראת (היום עמק חפר) שהוכשרו על ידי הקרן הקיימת לישראל לקליטת התיישבות חלוצית.
גם העליה לארץ היתה תלויה בהתגברות על מכשולים רבים. ממשלת המנדט של בריטניה, ששלטה אז בארץ, הקציבה מספר זעום של רשיונות עליה בכל שנה לעליות יהודים לארץ. הרשיונות חולקו בין התנועות החלוציות בכל רחבי העולם ובגלל המספר הגדול של המבקשים לעלות, הגיע לכל מדינה מספר זעום של רשיונות. כל רשיון עליה היה מיועד לעולה אחד ואדם נשוי היה יכול לצרף את אשתו לאותו רשיון. הרצון להעלות לארץ מה שיותר עולים על פי אותו מספר רשיונות, הוליד את הרעיון של הנישואין המדומים. חלוץ שזכה ברשיון עליה, חייב היה לשאת אישה, ששמה צורף לרשיון העליה וניתן לה הזכות לעלות לארץ.
לפי חוקי ממשלת המנדט יכול היה הזוג להתגרש לאחר שנתיים. היו זוגות שהחליטו לאחר מכן לא להתגרש והקימו משפחה, אולם רוב העולים התגרשו לאחר שנתיים והיו כאלה שבתוקף היותם נתינים ארץ ישראלים, כעבור שנתיים מיום עלייתם ארצה, נסעו לאחר הגירושין שוב לחוץ לארץ על מנת להתחתן שוב בנישואין מדומים ולהביא לארץ עוד עולה. גם אני עברתי תהליך זה, ביום בהיר אחד הודיעו לי ממרכז התנועה, שעלי להתייצב בשעה מסויימת במשרד הנישואין האזרחי של המדינה שם הציגו לפני את הכלה, אותה לא הכרתי מקודם. שנתיים לאחר שעלינו ביחד לארץ נפגשנו שוב במשרד הרבנות בתל אביב על מנת להתגרש וכל אחד פנה לדרכו. בחוות ההכשרה בחוץ לארץ עסקנו בעבודות חקלאיות שונות. במשך קיץ אחד למדתי לחרוש, לזרוע ולקצור, לגדל ירקות ולחלוב פרות. את החלב היינו משווקים בבקבוקים ומחלקים אותם בעיר בבתי היהודים, שהיו קונים ברצון את החלב שלנו בגלל התוית עם המלה "כשר". היינו יוצאים בשעה שתים בלילה עם עגלה רתומה לסוס, עמוסה בקבוקי חלב, ומגיעים העירה בשעה 5 לפנות בוקר. לאחר כ-12 שעות של טלטולי דרך היינו חוזרים לחוות ההכשרה. הערבים היו מוקדשים לפעילות תרבותית וחברתית. לימודי העברית, תולדות העם היהודי והציונות, שירה בציבור, ריקודי עם, ערבי מוסיקה וחגיגות שונות היו ממלאות את שעות הפנאי.
לאחר שעליתי לארץ לא חסרו חבלי קליטה. בדרך לארץ עברתי ברכבת במשך ארבעה ימים לאורך פולניה ורומניה. ועוד ארבעה ימים באנייה מנמל קונסטנצה ברומניה עד לנמל חיפה. בחיפה היינו חייבים לשהות שבוע ימים בהסגר לפי התקנון של משרד הבריאות של ממשלת המנדט. באותה תקופה קבלנו חיסונים נגד מחלות. מחלקת העליה של הסוכנות שלחה אותי לפתח תקווה וציידה אותי במכתב למועצת הפועלים. היתה תקופה של חוסר עבודה ובלשכת העבודה אמרו לי להירשם ולהצטייד בסבלנות… אז לא היה גם מרכז לקליטת עולים ואת הלילה הראשון לנתי בבנין פרוץ, שעמד בבנייתו, לשם פלשתי, כששקי מלט ריקים משמשים לי כמצע ומזוודתי-כר למראשותי.
למחרת מצאתי מכיר, בן עירי, שעלה לפני והוא עזר לי להסתדר. כעבור יומיים עשיתי את ההכרה עם הטוריה בעבודת עידור בפרדס ולאחר מכן בעבודת קטיף תפוזים. הייתי היחיד מגרעין ההכשרה שלי שקבל רשיון עליה והיה עלי לחכות לקבוצה של 14 חברות וחברים, שהיו צריכים להגיע כעבור חודשיים. בחודש ינואר 1934 הגיעה קבוצת הגרעין שלנו לארץ, והסוכנות היהודית כיוונה אותנו למושבה כרכור. נאמר לנו ששם הוכנו עבורינו שני בתים. צויידנו במיטות סוכנות ומזרונים, אותם העמסנו על גג האוטובוס ובצהרי יום גשום הגענו לכרכור, שם התברר שאיש לא ידע על בואנו. מחוסר ברירה פתח מזכיר מועצת הפועלים לפנינו את דלתות צריף המועצה והירשה לנו להתמקם בו עד שיפתרו את בעית הדיור שלנו. אולם העיניינים לא הסתדרו כל כך מהר, כפי שחשבנו, פשוט, לא מצאו עבורנו מקום לשכן אותנו. חיינו בינתיים בתנאים קשים. לא היו לנו מים, לא מטבח, לא שרותים. לעבודה הלכנו מרחק של שעה הליכה ברגל לפרדסי חדרה. ולאחר יום עבודה בקטיף הדרים-שוב שעה הליכה ברגל הביתה. בלילות היה קשה לישון, כי גשם דפק על גג הפח של הצריף ומסביבו יללו בלי הרף במשך כל הלילה חיות טרף, תנים וצבועים. כעבור כמה חודשים של חיים קשים בכרכור, הציעה לנו הסוכנות היהודית לעבור לרמת השרון. נשלחתי על ידי חברי הגרעין לתור את המקום ולהביא את ההצעה לדיון.
לאחר כמה שעות של תלאות דרך מכרכור לחדרה, מחדרה לרעננה, מרעננה להרצליה ומהרצליה ברגל לרמת השרון, שנראתה לי במבט ראשון כסוף העולם. מצאתי גוש אחד של פרדסים, שבתוך כל חלקת פרדס בנוי בית קטן. בסוף רחוב סוקולוב (היום הצטלבות רחוב סולד וזרובבל) מצאתי מחנה אוהלים עם שני צריפים ובמרחק מה צריף מפח מגולוון עם סידורי מקלחות וצריף דומה לשירותים. המחנה היה מאוכלס על ידי קבוצת בנות ובנים מתנועת גורדוניה בפולניה, שעמדו להצטרף להתיישבות בקרית ענבים ע"י ירושלים. חזרתי לכרכור ודיווחתי לחברים, אולם להפתעתי לא מצאתי התלהבות ביניהם לעזוב את כרכור. מסתבר שהחברה בינתיים התאהבו במקום עם הנוף הפראי של הרי אפרים, עם האוירה של המערב הפרוע וקשרי הידידות שנקשרו בינתיים עם תושבי המקום. עלה לי במאמץ רב לשכנע אותם לעבור לרמת השרון ולהתחיל בחיים יותר אנושיים. הנימוק המשכנע ביותר היה, המקלחת, שם אפשר להתרחץ יום יום והמרחק הקצר של ההליכה לעבודה. בחודש אפריל 1934 הגענו לרמת השרון.
רמת שרון – חיים חדשים
הגעתי לרמת השרון שש שנים לאחר שמצאו במקום מים שיאפשרו למתנחלים להתחיל ביצירת בסיס כלכלי לקיומם. הענף המבטיח היה פרדס עצי הדר, העצים שנשתלו בשנת 1927 התחילו להניב את הפרי הראשון, שהיה כשיר ליצוא. שטחה של המושבה היה אלפיים דונם. פרט לחמישה רחובות: סוקולוב, אוסישקין, אזר, שדרות ח"ן, ורחוב סולד היה השטח כולו נטוע עצי הדר. בתי המתנחלים, רובם צריפים עלובים היו מפוזרים לאורך הרחובות בתוך הפרדסים במרחק ניכר אחד מהשני. הרחובות לא היו סלולים וגשמי החורף חרטו בהם ערוצים ובמקומות אחדים היו ואדיות עמוקים. לאורך שדרות וייצמן היה ואדי עמוק, שמנע מהולכי רגל לחצות את הרחוב. בקיץ היו החולות מכבידות על ההליכה. בצד הדרומי של המושבה הידוע היום כשכונת נוה רסקו היה פרדס בגודל 300 דונם, שנטע מתווך קרקעות ידוע מתל אביב-משה מטלון. בשכנותו היה עוד פרדס של 30 דונם-פרדס לוי. לפרדס מטלון ולוי היתה באר מים פרטית עם בריכה מרובעת קטנה שעמדה על גבעה, שהיום ידועה כצומת רחוב המייסדים-המאבק בנוה רסקו. במושבה מצאנו אז שתי חנויות מכולת, מאפית לחם, בית חד קומתי של ועד המושבה, צריף עץ של שני חדרים ששימש כבית ספר ועל ידו צריף עץ של חדר ששימש כבית הפועלים ולישכת עבודה. בשדרות ביאליק, לא הרחק מבית ועד המושבה היה צריף עץ ובו מסעדה בבעלות האיש שיסד את רמת השרון-יעקב בן שלום. על הגבעה ליד בית הספר "אוסישקין" היתה בריכת מים, שהוזרמו אליה משתי בארות.
רוב המתנחלים היו עניים מרודים, שהשקיעו את חסכונותיהם הדלים ברכישת הקרקע, כי זאת לדעת: אדמת רמת השרון נרכשה כולה על ידי אנשים פרטיים. הם היו שקועים בחובות ועיבדו את הפרדסים במו ידיהם. למחייתם הם היו עובדים גם בפרדסים של חלק מהמתנחלים, שהיו גרים בתל-אביב ופרדסיהם היו מנוהלים על ידי מנהלי עבודה מקצועיים, בוגרי בית הספר החקלאי מקווה ישראל.
היתה גם התחלה של משק חלב על ידי בעלי רפתות, אשר העבירו את הפרות ממקומות אחרים והתיישבו ברמת השרון. בשלב ראשון הם הקימו את הרפתות, שם הם גם שיכנו את המשפחות בשכנות עם הפרות וכשהפרנסה היתה מצויה בידיהם הקימו צריפים או בתים לעצמם. לקיבוץ שלנו היה שטח של 13 דונם משני צידי רחוב סוקולוב פינת זרובבל . היה לנו צריף מגורים אחד עם 4 חדרים, שם שוכנו הבנות . הבנים גרו באוהלים. צריף נוסף שימש לנו כחדר אוכל, מטבח ומחסן. חברי הקיבוץ הועסקו כפועלים חקלאיים שכירים בפרדסי המושבה ובעבודות בנין, כמו כן בעבודות פיתוח של הנחת צינורות מים. את התעלות העמוקות היינו חופרים בידיים בעזרת אתים וטוריות. היתה זאת עבודה מפרכת ומתישה והידיים היו מלאות יבלות. כמזכיר הקיבוץ הייתי שורך את רגלי כל ערב בחולות הטובענים מהמחנה שלנו עד לצריף לשכת העבודה, כדי לקבל את סדור העבודה למחרת. שיטת העבודה היתה יומית ואיש לא ידע מראש לאן ישלחו אותו לעבודה למחרת. כל חבר שיצא לעבודה קבל מהמטבח סל נצרים עם ארוחת צהריים שתפריטה היה בדרך כלל: חצי לחם, חבילה חלבה, שתי קציצות בשר ובקבוק תה קר. בעונת הקטיף ההדרים היו משלימים את הארוחה עם תפוחי זהב, שגדלו בפרדסים. אביזרי הבישול במטבח היו הפרימוס והפתיליה. הפרימוס היה מכשיר בישול שבתחתיתו היה מיכל נפט, שבתוכו מותקנת משאבה קטנה (כדוגמת משאבת אויר לאופנים), לחץ האויר שנוצר במיכל ע"י ניפוח במשאבה היה מעלה את הנפט לראש המבער, שהיה מעלה להבה כחולה וחזקה, שמעליה היו מעמידים את כלי הבישול.
הפתיליה היתה כעין מנורת נפט בעלת פתיל או שני פתילים ובה היו משתמשים לבישול איטי או חימום התבשיל. אביזרי מטבח חשמליים, או לבישול על גז, לא היו בנמצא באותה תקופה, גם לו היו, לא היתה אפשרות להשתמש בהם כי לא היה לנו חשמל.
לתאורה, בלילה היינו משתמשים במנורות נפט ובחדר האוכל, מנורת נפט משוכללת שקראו לה "לוקס".
לשמירת טריות המזון היה במטבח ארגז קרח. היה זה ארגז עץ דומה למקרר של היום, אולם במימד קטן, שבפנים היה מצופה פח. במכסה הארגז היה פתח עם דלת ושם היו שמים את הקרח, שהיה מחזיק 24 שעות, תלוי בכמות הקרח שהכניסו. את הקרח היה מביא יום יום איש רכוב על חמור, ומכל צד תלוי ארגז פתוח שבתוכו תקועים "בלוקים" של קרח. את החלב היתה מביאה לנו נערה בת 12 של אחד המתיישבים שהיתה להם רפת עם פרות. הנערה היתה באה לאחר שעות הלימודים בבית הספר, רכובה על גבי חמור לבן וגבוה, ומשני צדי החמור תקועים בתוך שקים (קראו לזה "שקיים") כדי חלב.
שכר העבודה היומי היה 20 גרוש (הגרוש היה חלק המאה מהלירה ובמרכז המטבע היה חור) ובפרדסו של משה מטלון עבדנו גם בשכר של 14 גרוש, זה היה המחיר לכיבוש עבודה עברית, שהיה שווה למחיר ששלמו אז בפרדס לפועלים הערבים.
אנחנו היינו פועלים מצטיינים ובמשך זמן קצר הכירו בעלי הפרדסים בערכנו, העלו את שכרינו ל-25 גרוש ליום עבודה, ורבים מאתנו זכו גם לעבודה קבועה, דבר שהיה אז חלומו של כל פועל חקלאי. לאט לאט נקלטנו ביישוב הצעיר, שמספר תושביו היה פחות משלוש מאות. במושבה לא היה קיים שום מוסד תרבות, שום מועדון נוער ובאופן טבעי נהפך חדר האוכל של הקיבוץ בלילות שבת וערב חג למועדון נוער. הנוער במושבה היה בא אלינו לרקוד ריקודי עם והורה, לצלילי מפוחית הפה . היינו גם חורגים מהאיסורים של התנועה הקיבוצית באותה תקופה, שאסרה על חבריה לרקוד גם ריקודים מודרניים, שנקראו אז "סלוניים". היה לנו פטיפון עם תקליטים של ריקודים, שהיו אז מקובלים מחוץ לחברה הקיבוצית.
תושבי המושבה לא ראו בעין יפה חריג זה וטענו שאנו "מקלקלים" את המידות הטובות של הנוער. בקיבוצים גזרו באותה תקופה חיים ספרטניים על חבריה . אסור היה להחזיק בכסף פרטי וגם ברכוש פרטי. את הבגדים שהביא עמו לקיבוץ היה עליו למסור למחסן משותף, שחילק אותם לחברים השונים בכל פעם שחבר היה זקוק לבגד ולא תמיד קיבל בגדים לפי מידותיו. היינו הולכים ברגל לתל אביב לבקר ידידים, שעלו לפנינו ולהינות מקסמי העיר העברית הראשונה.
דרך עפר הובילה מרמת השרון, דרך קרית שאול והכפרים הערביים שבדרך-שייך מוניס (היום רמת אביב) וכפר סומייל (היום רחוב ארלוזורוב -אבן גבירול בתל -אביב). היינו מגיעים תוך כשעה וחצי עד לאזור צפון תל אביב . ההליכה ברגל היתה, בגלל שהקיבוץ לא אישר לחברים הוצאות נסיעה ובשבת לא היתה בכלל תחבורה . אגב בתקופה ההיא היו הטיולים ברגל מאוד מקובלים. היה לנו צמאון לתור את הארץ, אולם מחוסר אמצעים להוצאות נסיעה היינו מטיי פעם הלכנו, חמישה בחורים, ברגל מרמת השרון עד מטולה. בלילה היינו מתארחים בקיבוצים שבדרך, שהציעו לנו כמקום לינה את ערימות הקש במחסנים או ברפת, ומפרישים לנו גם ממזונם הדל לארוחה. בהזדמנות זו למדתי גם לאכול זיתים, אותם לא חיבבתי עד אז. הגענו ערב אחד לקיבוץ כפר גלעדי עייפים ורעבים. רוב חברי הקיבוץ היו מיוצאי השומר הצעיר בלטביה והיו לנו שם חברים, שהזמינו אותנו לארוחת ערב. מצבם הכלכלי היה בכי רע. התפריט לארוחת הערב היה: לחם, זיתים ותה בלי סוכר. מחוסר ברירה אכלתי זיתים.
העליה מהתנועה שלנו בחוץ לארץ הגיעה טיפין טיפין, בגלל מכסות רשיונות העליה הזעומות שקבעו הבריטים – שליטי הארץ. במשך שנה גדל מספרנו לעשרים ושמונה חברים, היו גם עזיבות חברים, שלא יכלו להתרגל למשטר החיים החמור של הקיבוצים. כעבור שנה וחצי דרש מאתנו מרכז התנועה הקיבוצית שלנו לעבור מרמת השרון לכפר סבא ולהתמזג עם גרעין קיבוצי אחר, שהיה אמור ללכת להתיישבות קבע בקיבוץ אושה על יד חיפה אולם בינתיים הספקנו להתאהב במקום הנחמד הזה, קשרנו קשרים עם התושבים, והחלק הגדול של החברים סירבו לקחת שוב את מקל הנדודים ולעבור למקום אחר. פינינו את המחנה של הקיבוץ ומסרנו אותו לגרעין אחר של הנוער הציוני, שעלה מפולניה . החברים שכרו חדרים בבתי התושבים ובמבנים, שהיו מיועדים לרפתות ולולים . כל קורת גג היתה כשרה לקליטה. מאז לא עזבתי את רמת השרון.
מתוך: פייבוש יעקבי, 1993, הראשונים, ותיקי רמת השרון מספרים.
