"פליטי באר טוביה" ברמת השרון – אשר גנין

עליתי לארץ בשנת 1922 יחד עם הורי יצחק ואידלה גנין מהעיר סמרה שברוסיה, על גדות נהר הוולגה בואכה סיביר. גדלתי במשפחה ציונית, ששאיפתה היה תמיד לעלות לארץ ולהשתתף בבנינה. עם עליתנו לארץ הופנינו ע"י המוסדות המיישבים של ההנהלה הציונית להתיישב במושב באר טוביה – בזמן ההוא – הנקודה היהודית הדרומית ביותר על מפת הארץ ושמה הערבי – קסטינה. המושבה באר טוביה נוסדה בשנת 1897 ובבואנו להתיישב בה מצאנו מושבה יהודית בעלת רחוב אחד בו גרו עשרים משפחות. בתי המגורים היו בנויים מלבני חימר וקש. גם מבני המשק היו בנויים מאותם החומרים – זאת היתה הבניה המקובלת באותה תקופה בארץ.

המתיישבים התפרנסו מחקלאות בעל (בלי השקיה מלאכותית) , רפת ולול עופות מטילות. את כל המזון לבעלי החי הם יצרו בעצמם. הייתי נער ותלמיד בבית הספר.

המתיישבים התפרנסו מחקלאות בעל (בלי השקיה מלאכותית) , רפת ולול עופות מטילות. את כל המזון לבעלי החי הם יצרו בעצמם. הייתי נער ותלמיד בבית הספר והייתי חייב גם לשאת בעול פרנסת המשפחה ע'י עזרתי בכל עבודות החקלאות – זריעה, קציר, דיש על הגורן ואיסום התוצרת. היינו ביחסי שכנות טובים עם הערבים בכפרים הסמוכים וחיינו נמשכו על מי מנוחות בעבודה הקשה והמפרכת בשדה. אולם היינו מרוצים מזכותנו להשתתף במפעל הציוני של בנין הארץ.

אולם בחודש אב שנת תרפ"ט – אוגוסט 1929 הגיע הקץ לחיים השקטים… מפי העובדים הערבים, שעבדו במשקים הותיקים הגיעו שמועות על תסיסה בקרב שכננו, אשר הוסתו ע'י מסיתים מחוץ לאזור, לקום ולפרוע ביהודים. ב- 25 באוגוסט הוקפה המושבה בהמון ערבי מוסת, שהטיל עלינו מצור. ברשות המתיישבים היו שישה רובים ומעט תחמושת, אשר סופקו לנו ע'י המשטרה הבריטית, למטרת ההגנה על התושבים בשעת חרום.

כל תושבי באר טוביה התרכזו בתוך מבנה של רפת במרכז המושבה, שהיתה בנויה מאבן. היריה הראשונה שנורתה ע"י הפורעים פגעה ברופא המושבה – אותו רופא, שטיפל במסירות בשכנים הערבים שמסביבנו. הפורעים התפזרו לכל עבר והתחילו לבזוז את הבתים והמשקים, אולם כשהתקרבו לרפת עם ריכוז התושבים נתקלו באש המגינים ונסוגו. כעבור יום ולילה של מצור, כשכל התושבים חרדים לגורלם. ביום המחרת הגיעה סוף סוף עזרה של הצבא הבריטי, שחנה בעזה והוזעק ע'י הנהג של הרופא, שנשלח להזעיק עזרה מיד עם התחלת הפרעות. החיילים העלונו על משאיות צבאיות ופינו אותנו לרחובות, שם מצאנו מחסה בבית העם של המושבה, כפליטים המומים וחסרי כל.

עם גמר הפרעות מצאו התושבים הרס וחורבן במושבתם באר טוביה. משפחתנו עברה לגור זמנית לתל אביב ואחרי בדיקת אפשרויות שונות להתיישב מחדש על קרקע חקלאית, האפשרות להתיישב בעיר שלום שבתה את לב ההורים. בביקורם הראשון מצאו את המקום מכוסה עצי פרי הדר צעירים. הנוף שנשקף מעל הגבעות היה שובה עין ולב. אמא התרשמה מהשדרה במרכז המושבה הנטועה בעצי ג'קורנדות ודקלים ומאנשי המקום, שהיו חביבים במיוחד. להחלטת ההורים להתיישב בעיר שלום הצטרפו שלוש משפחות נוספות מפליטי באר טוביה – משפחות אייזנשטט, כהן וכהנסקי. החלקה שמשפחתנו בחרה השתרעה לאורך כל הצד הצפוני של רחוב זרובבל מרחוב סוקולוב עד לרחוב הבנים (בעת הרכישה עדיין לא היו שמות לרחובות). הכשרת הקרקע לנטיעת הפרדס והנטיעות נעשו במשותף תוך כדי עזרה הדדית של המשפחות שבאו מבאר טוביה.

בימי הקיץ לעת ערב לאחר סיום עבודת יומם, היו השכנים יושבים בחוץ, לוגמים תה מול שקיעת השמש המאדימה ומראה הים, ששינה צבעו בנוגה השקיעה, מוקפים עצי הדר מלבלבים , ואם הזדמנו באותה עת מכרים וידידים אשר מרחוק באו, היתה נחה עליהם הרוח והיו מספרים לאורחים בשבחו של המקום בו הם יושבים – זו הפינה היפה ביותר ומלאת החן מכל מושבות הארץ, על כן הם בחרו בה כמקום מושבם.

מתוך: פייבוש יעקבי, סיפורים אישיים של בני רמת השרון ההסטורית.

חזרה לדף הקודם »