למדתי פרק בנהלי מו"מ אצל שכנינו הערבים – פייבוש יעקבי

שנים אני עוקב אחרי תהליך המשא ומתן הם הערבים על השלום בין שני העמים וכל שהזמן עובר – השלום מתרחק. יש לי הרושם שלא עשינו מספיק "שיעורי בית" , כדי ללמוד את שיטת המשא ומתן המקובל בארצות ערב ולחדור לעומק קו המחשבה העובר אצלם מדור לדור.

שעור בנושא זה קבלתי בתקופה שהייתי חקלאי ברמת השרון והיינו במגע יום יומי עם שכננו הבדואים בעניני מסחר עממיים. ומעשה שהיה כך היה:

בתקופת מלחמת העולם השניה חנו בארץ חיילים רבים של צבאות הברית, שנלחמו נגד הגרמנים והאיטלקים. החקלאים התבקשו לספק תפוחי אדמה וירקות להזנת החיילים ולצורך עיבוד השדות השתמשנו בכלי עבודה שהיו מקובלים באותם ימים. לצרכי הובלה השתמשו החקלאים בעגלה דו גלגלית, אותה גרר חמור. בשנת 1944 התחילו להגיע לארץ הטרקטורים הראשונים ואני עם שותפי למשק רכשנו טרקטור ולא היה לנו יותר צורך בשרותי החמור והחלטנו למכור אותו. פניתי לשכננו הערבים והצעתי את החמור למכירה, אולם איש לא רצה בו, כי החמור היה מרדן שקשה היה לשלוט בו, הוא היה בועט ונעירותיו הטרידו את מנוחת השכנים בלילות. הערבים הכירו אותו, לכן יעץ לי ידיד ערבי שלא אצליח למכרו בסביבתנו ומוטב שאקח אותו לשוק הבהמות ביפו. עצה נוספת נתן לי, כדי שהחמור לא יגלה את תכונותיו בשוק, עלי לרכב על גבו מרמת השרון ליפו – כך אתיש את כוחותיו והוא יתנהג יפה בשוק. הוא צייד אותי גם במידע, שמחירו של החמור הוא לפי הערכתו – 6 לירות.

מצוייד בכל העצות הטובות, עליתי על גבו של החמור בשעה 2 בלילה והגעתי דרך שייח מוניס ותל אביב לשוק הבהמות ביפו. בשעה 5 בבוקר. בכניסה לשוק, שהיה כבר מלא גמלים, סוסים, חמורים, פרות , עזים וצאן, ניגש אלי יהודי והציע את שרותיו כמתווך במכירה, תמורת עמלה של חצי לירה. המתווך אמר לי שהוא מדבר ערבית שוטפת ובקי בנוהלי המשא ומתן המקובלים במזרח ובאם אין לי נסיון בזה, אני לעולם לא אצליח למכור את החמור. לאחר שהסכמתי לתיווכו, הוא היתנה עוד תנאי – שאני אעשה מה שהוא יגיד לי לעשות ושלא אתערב אפילו במילה אחת במשך המשא ומתן.

התחילו לבוא קונים ובדקו את החמור, שהתנהג כראוי ולא הרים רגל לבעיטה. לאחר שאחד הבודקים הביע נכונות לקנות את החמור, שאל למחירו. המתווך אמר שבעל החמור מבקש 40 לירות וזה מחירו הסופי. הקונה הרהר קצת ואמר שהוא מוכן לשלם את המחיר המבוקש. המתווך אמר לי לתקוע כף עם הקונה, כסימן שאני מסכים עם העיסקה. לא הבנתי מה מתרחש, כי ארבעים לירות היו אז הון תועפות ובדמיוני התחלתי להרהר מה אעשה עם כל כך הרבה כסף.

חשדתי גם בידידי הערבי, שאמר לי ששוויו של החמור הוא רק 6 לירות והייתי די נבוך, אולם לא העזתי לשאול את המתווך, כי הלא התחייבתי לא להתערב במשא והמתן . לאחר תקיעת הכף, כאישור שהסכמנו עקרונית על העיסקה הזמין אותנו המתווך לבית קפה סמוך לשוק, כדי להשלים את העיסקה.ישבנו על שרפרפים בפתח בית הקפה והשלמנו שני סיבובים של שתית קפה מריר עם הל ריחני ולא דוברה מילה אחת על העיסקה. לאחר החלפת ברכות והתענינות בשלום המשפחות של שני הצדדים, שאל פתאום הקונה אם אני מוכן להוריד לירה אחת מהמחיר בזכות הידידות החדשה בינינו. המתווך יעץ לי לעשות מחווה של את רעהו על ידידותנו החדשה. לאחר סיבוב נוסף של שתית הקפה שוב שאל אותי הקונה, אם אסכים להוריד עוד לירה אחת מהמחיר למען כבוד אשתו. שוב יעץ לי המתווך לעשות את המחווה המבוקש ואני כמובן הסכמתי תוך תקיעת כף ודברי שבח הדדיים. הוא כמובן לא שכח לשבח את האל ונביאו מוחמד, על שהזדמן בדרכו מוכר נדיב כמוני.

כדי לקצר את הסיפור, אספר רק שהטקס ארך שעתיים, כי התברר במהלכו שלקונה היו שתי נשים ושמונה עשר ילדים והורים וקרובים ואת כולם היינו צריכים לברך ולכבודם להוריד לירה אחת מהמחיר וכשנגמרה רשימת בני המשפחה עלו ובאו בחשבון הנביאים וכוהני הדת ובסוף הרשימה צורפו הגמלים, הבקר והצאן שברשות הקונה, עד שהגענו למחיר של 6 לירות. כאן רמז לי המתווך להתעקש ולא להוריד עוד. כל זה היה מלווה סיבוב שתית קפה, פעם על חשבוני ופעם על חשבונו של הקונה.

בסופו של דבר חזרתי הביתה עם חמש וחצי לירות נטו בכיס, לאחר ששילמתי חצי לירה דמי תיווך למתווך, מלא חוויות ושיעור מאלף על דרכי המשא ומתן במזרח התיכון ובטן מלאה קפה מריר עם הל.

במשך שנים אני עוכב אחרי המשא ומתן על נושא השלום ותמיד עולה בזכרוני הסיפור על מכירת החמור. אם הדיפלומטים שלנו היו לומדים לפני המשא ומתן על השלום בקורס, כיצד מוכרים חמור – יש לי הרגשה שמזמן היינו מגיעים לשלום המיוחל לכולנו.

מתוך: פייבוש יעקבי, סיפורים אישיים של בני רמת השרון ההיסטורית.

חזרה לדף הקודם »