ישנתי על סליק נשק – ישראל קנין

מדובר בסוף שנות השלושים והארבעים, בתקופת שלטון הבריטי בארץ, בזמן שאסור היה תכלית איסור להחזיק כלי נשק כלשהו ומי שייתפס בהחזקת נשק , צפוי לעונשים כבדים ביותר. כמובן, היישוב היהודי הקטן שהיה באותו זמן, חייב היה לדאוג להגנתו בפני פרעות והתנפלויות מצד האוכלוסיה הערבית, שמדי פעם היתה מתנכלת ליישובים ומנסה לפרוע בהם בהשפעת מסיתים.

ארגון ה"הגנה" הכלל ארצי וכל יישוב בפני עצמו, עשו מאמצים כבירים לרכוש נשק מכל הבא ליד. בעיקר רכשו אותו מתושבים ערבים תמורת כסף טוב, לא בחלו מרכישת כלי נשק כלשהם. על פי רוב היו אלה רובים ישנים נושנים מכל מיני ארצות תבל, מטורקיה. אנגליה ועוד, משנות ייצור

של התחלת המאה ואפילו מלפני זה. הכל היתה סחורה עוברת לסוחר, אפילו אם הם היו פגומים במידה ניכרת. בסליק שהיה ברשותי למשל היה גם רובה קצוץ קנה , בלי כוונת עליונה. היה גם רובה טורקי, שקראנו לו רובה אוטומטי. כי לפעמים היה פולט כדור גם בלי ללחוץ על ההדק וצריך היה לנהוג בו בזהירות ובכל הכבוד הראוי.

את הנשק היקר הזה היינו חייבים להחביא מעיני המשטרה הבריטית ולשם כך נוצרו הסליקים – שהם מחבואים עמוקים בתוך האדמה בתוך הבתים. הסליק היה בנוי בצורת דוד עגול מחומר בלתי מחליד, שהוא על פי רוב בדיל. בחלק העליון היה לו מדף שעליו הוחסנה התחמושת, כדורים לרובים, רימוני יד, רימוני רובה ועוד. הדוד היה בגובה כזה, שהיה ביכולתו לאכסן רובים בעמידה.

למעלה הוא היה סגור והשאירו לו פתח קטן 20 על 20 ס'מ שהיה נסגר במכסה כפול לשמירה מפני לחות. את הדוד הזה היו מכניסים בתוך האדמה בחדר המיועד לזה כמובן, אחרי שפרקו את המרצפות. אחרי זה רצפו את החדר מחדש והתאימו כך, שעל המכסה של הדוד תבוא מרצפת מיוחדת בזאת שהוסיפו למרצפת רגילה, עוד שכבת בטון בכדי שאם ידפקו עליה מלמעלה היא לא תשמיע צליל אחר מאשר יתר המרצפות וזה יכול לגלות שיש מתחתיה חלל, זה במקרה שיהיה חיפוש על ידי חיילים שבמשך הזמן נהיו מודעים על הסליקים שיש בידי היהודים ובחיפושים היו דופקים על המרצפות, כדי לגלות את המרצפת , שתחתיה נמצא הסליק. אדם שנכנס לחדר לא הרגיש שום דבר חשוד. את המרצפת שעל גבי מכסה הדוד היו מרימים בעזרת שואב ששימש לניקוי כיורים סתומים מלכלוך. את השואב היו מצמידים למרצפת המיוחדת, לוחצים חזק ומרימים אותה ואז היו מתגלים המכסים ואחרי שמרימים גם אותם , היה מתגלה האוצר, מכניסים יד לדוד ושולפים את הרובים ואת יתר הדברים, לפי הצורך. לשם הסוואה היו עושים את הסליק מתחת לארון, שולחן מיטה וכו'. אצלי בבית היה הסליק מתחת למיטה בה ישנתי.

לצרכי הגנה חילקו את המושבה הקטנה באותם זמנים, שהיתה בערך עשירית מגודלה היום, לארבעה קטעים. כל קטע היה בבית שהיה משמש לריכוז חברי ההגנה בזמן של מתיחות או פורענות ושם היו שוהים עד יעבור זעם, בעיקר בלילות. בכל קטע כזה או בקירבתו היה סליק, כדי שבשעת הצורך יגיעו כלי הנשק במהירות המירבית לידי החברים. הדבר נשמר כמובן בסודיות גמורה. כל אחראי לסליק ידע רק על קיומו של הסליק עליו הוא מופקד ולא ידע על מיקומם של סליקים אחרים. רק אנשים ספורים ידעו על מקומם של כל הסליקים במושבה. הוצאת הנשק מהסליקים נעשתה במהירות הבזק. תוך דקות ספורות הוצא הנשק מהסליק והועבר לידי חברי ההגנה מבלי שהחברים ידעו או אפילו יחשדו מאיפה הוא הופיע.

באמצע שנות הארבעים, כשרבו אניות המעפילים שהורידו עולים בלתי לגאליים לחופי הארץ ופיזורם ביישובים הסמוכים לים, רבו גם החיפושים מצד חיילים בריטיים אחרי נשק חבוי. זכורני שנה אחת כזאת, שבה פשטו צנחנים בריטיים שקראנו אותם "כלניות", על שום הכומתאות האדומים שחבשו, על מושבתנו וערכו בה חיפושים מבית לבית. מובן שלא פסחו גם על ביתי וחדרי שבו היה טמון סליק הנשק. הנשמה כמעט פרחה לי ונרגעתי רק אחרי שנוכחתי שהם כבר מחוץ לבית בדרכם לבתים אחרים.

הם לא עשו חיפוש מדוקדק, אולי מהסיבה שבני הקטן שהיה אז כבן שנה שכב בעריסתו ומשך את תשומת ליבם. הם לקחו אותו על הידיים והשתעשעו בו. כנראה התעוררו בהם געגועים למשפחות שלהם ולילדיהם שלא ראו אותם בודאי זמן רב. ככלות הכל ולמרות נוקשותם, מתחת למדים פעם לב אנושי רגיש.

מתוך: פייבוש יעקבי, סיפורים אישיים של בני רמת השרון ההיסטורית.

חזרה לדף הקודם »