המתיישבים הראשונים – דוד משורר

" הגעתי לארץ בחודש אוגוסט 1922, כשאחי ברוך ז"ל ומנחם ז"ל עלו לפני והתיישבו בתל אביב. הזמן היה בתקופת ההתארגנות של אגודת "עיר שלום". שרכשה את אדמות רמת השרון, שם רכשנו גם אנו 20 דונם. היו לנו חברים בבלפוריה שבעמק יזרעאל, שעלו לפנינו והם עסקו שם בייבוש ביצות העמק. באותה תקופה היה טבק, הגידול המבטיח בארץ וכל המומחים המליצו לגדלו. העליתי את הרעיון לארגן קבוצה, שתגדל על אדמתנו טבק.

באותו זמן החלו לקדוח את הבאר הראשונה (ברחוב אוסישקין פינת אז"ר) והקבלן הסכים להעסיק אותנו בעבודות קידוח. תוכניתנו היתה לעבוד 8 שעות ביום בקידוח לפרנסתנו ובשעות שלפני ואחרי העבודה, להכשיר את השטח לשתילת הטבק. המומחה והמדריך שלנו היה האגרונום, ד"ר זגורודסקי, שפעל מטעם הסוכנות היהודית. הוא בחר לנו חלקה של 10 דונם, שהשתרעה משדרת ביאליק עד לרחוב אז"ר לאורך רחוב אוסישקין. האדמה היתה מלאה עשבי בר, חילפה ויבלית, והיינו צריכים לנכש את העשבים בטוריות בחפירה מתחת לשורשים.

באותו זמן החלו לקדוח את הבאר הראשונה (ברחוב אוסישקין פינת אז"ר) והקבלן הסכים להעסיק אותנו בעבודות קידוח. תוכניתנו היתה לעבוד 8 שעות ביום בקידוח לפרנסתנו ובשעות שלפני ואחרי העבודה, להכשיר את השטח לשתילת הטבק. המומחה והמדריך שלנו היה האגרונום, ד"ר זגורודסקי, שפעל מטעם הסוכנות היהודית. הוא בחר לנו חלקה של 10 דונם, שהשתרעה משדרת ביאליק עד לרחוב אז"ר לאורך רחוב אוסישקין. האדמה היתה מלאה עשבי בר, חילפה ויבלית, והיינו צריכים לנכש את העשבים בטוריות בחפירה מתחת לשורשים.

באחד הימים העמסנו על עגלה רתומה לסוס – 2 אוהלים, כלי עבודה קצת מטלטלין אישיים, מזון לשבוע ושמנו פעמינו מתל אביב לכיוון גשר הירקון. כשהגענו לגשר התברר לנו שאינו ראוי למעבר הסוס והעגלה, כי לוחות העץ שהיו מחוברים מעל לסירות הגשר נשברו . פנינו לדרך עקיפה, שהובילה לפתח תקוה ומשם דרך רעננה והרצליה לרמת השרון. היו אלה ימי חורף ובדרך פקדנו גשם עז, ושקענו עם העגלה בבוץ. את הלילה בילינו בבית אריזה באחד הפרדסים של פתח תקוה.

למחרת המשכנו שוב דרך שבילי הפרדסים. כשהגענו לירקון התברר, שגם הגשר ההוא אינו עביר לסוס ועגלה. הלכנו ברגל לעין חי (היום -הוד השרון, רמתיים) ושם ארגנו לנו עגלה עם זוג פרדות, ובעל העגלה הראשונה חזר לתל אביב. בדרך קיבלתי גם התקפה של קדחת (הייתי חולה במחלת המלריה).

הגענו לרמת השרון לאחר תלאות במשך 3 ימים. בתל אביב דאגו לנו מחוסר כל אפשרות להודיע מה שקרה לנו. את אוהלינו נטינו בראש הגבעה, שם נמצא היום בית ספר אוסישקין, וזה היה למעשה מקום המגורים הראשון ברמת השרון. מקבוצת חמשת החברים היינו יוצאים לעבודת קידוח הבאר רק ארבעה. חמישי היה נשאר לשמור על האוהלים והרכוש מפני הבדואים המרובים ששרצו בסביבה. במשך 8 שעות ביום היינו מסובבים בידיים את מוט הקידוח של הבאר, שהיה תלוי על מגדל קידוח פרימיטבי. קוטר צנור הקידוח היה 10 סנטימטר, ונגמר בסוף בצנור של שנים וחצי סנטימטר. שכר העבודה היה 20 גרושים ליום. לאחר העבודה היינו מכינים את השטח לשתילת הטבק ולמשתלה. לצורך הכנת המשתלה יעץ לנו האגרונום לערבב את האדמה עם דם של בעלי חיים ולפזר על יד כל שתיל. באותה תקופה היה הדם מקובל כדשן יעיל לטיוב הקרקע. את הדם השגנו בבית השחיטה לבקר בתל אביב. היינו הולכים ברגל וחוזרים כל אחד עם פח מלא דם על הכתף מרחק של 12 קילומטר לרמת השרון. את המשתלה שלנו תקפה מחלה. אז עדיין לא היו קיימים חמרי הדברה למחלות ומזיקים של צמחים. השתילים שהיו ראויים לשתילה הספיקו רק לשנים וחצי דונם. את היתר רכשנו ברעננה, לשם היינו יוצאים בשעה 4 בבוקר, שוב ברגל, והיינו נושאים את הארגזים מלאי השתילים על כתפינו.

בערב פסח 1924, גמרנו את השתילה, אולם היינו צריכים גם להשקותם, ומים עדיין לא היו ב"עיר שלום". רכשנו זוג סוסים ועגלה ונסענו כל יום להביא מים מהמושבה עין חי (ליד כפר סבא) ומג'ליל. את המים הובלנו בחביות, אותן העמסנו על העגלה. הדרך היתה משובשת, מלאת ואדיות וחריצים, וחלק מהמים היו נשפכים בדרך מפאת הטלטולים. ניהלנו חיים משותפים. כל יום שישי היו שני חברים הולכים ברגל לתל אביב וחוזרים ביום ראשון, כשכל אחד סוחב על גבו משא של שלושים קילו מיצרכי מזון שונים. הלחם היה מחזיק מעמד עד ליום חמישי ואילו בשאר הימים היינו אוכלים לחם מעופש.

גידול הטבק התפתח יפה, אולם סמוך לסוף הגידול הופיעה פתאום להקת ארבה, שירדה על שדה הטבק שלנו התרוצצנו בשדה ותופפנו בפחים על מנת להקים רעש ולגרש את הארבה, אולם הוא הספיק להשחית שלושה רבעים מהיבול. לבסוף קטפנו רק כשניים וחצי דונם עלי טבק. הועד של "עיר שלום" והמרכז החקלאי עזרו לנו בכיסוי ההפסדים של הוצאות רכישת המים והובלתם. למען בטחוננו היינו שומרים ביום ובלילה בלי הפסקה לפי תור . היה ברשותנו רובה אחד ואקדח אחד. במחצית השניה של שנת עליתנו על הקרקע הקים ועד המושבה את הצריף הראשון על אותה גבעה, ואנו עברנו לגור בו.

אחרי כשלון גידול הטבק, המשכנו בקידוח הבאר עד שמצאנו מים, אולם הכמות הזעומה ששאבנו, בגלל הקוטר הדק של הצנור, הצלחנו להעלות 7-8 מטרים מעוקבים מים לשעה, אי אפשר היה עדיין לחשוב על פיתוח המשקים החקלאיים . הדבר התאפשר רק יותר מאוחר עם קידוח הבאר השניה (בסוף שדרות ויצמן) ומציאת מים בשפע.

מתוך: פייבוש יעקובי, 2002, תולדות רמת השרון.

חזרה לדף הקודם »