הכפר הירוק – מיכאל פרצוב

בשנת 1950 נוסד ה"כפר הירוק" ע"י גרשון ז"ק, שהזמינני להצטרף לסגל המורים ורעיתי פסיה, כאם בית.

הכפר הירוק היה למעשה פנימיה המיועד לנוער עולה. משלושים ושלוש ארצות באו ונתקבצו אליו נערים ונערות ופרט לעברית הדהדו בכפר ניבים והגיים בשפות שונות: רוסית, פולנית, פרסית, עברית, הודית, טורכית ועוד. היינו צריכים להשקיע בהם את מירב מאמצינו והעיקר – אהבה וחום. ואכן, עשרים וארבע שעות ביממה שהינו רעיתי פסיה ואני עם חניכנו, וקבוצה ב' שלנו היתה בין המצטיינת. אני גם לימדתי אותם וגם הדרכתי אותם, ודלתי היתה תמיד פתוחה לפניהם. לא ידעתי חופש מהו, ולא מועד ושבת. עם זאת היה לי סיפוק רב בעבודתי ומלאתי אותה במסירות ונאמנות, בחרדת קודש ממש. זכיתי, ויום יום שעה שעה, ראיתי לנגד עיני נוער יהודי, כפי שאמרתי לעצמי בתום המלחמה, ילדים יהודים גדלים ומתחנכים ברוח ישראל – סבא, במדינתנו שלנו, על אפם וחמתם של צוררינו שרצו להשמידנו מגוי. שבע פעמים ביום הללתי את ההשגחה העליונה על שזיכתני בזכות הגדולה הזאת, וליבי רחב מרוב אושר. עיני לא שבעה מלראות את הנערות והנערים משכימים קום ופונים – מי לרפת וללול, ומי לפלחה ולגן הירק, עובדים בזיעת אפיים ולומדים את מלאכת החקלאות.

קודש ממש. זכיתי, ויום יום שעה שעה, ראיתי לנגד עיני נוער יהודי, כפי שאמרתי לעצמי בתום המלחמה, ילדים יהודים גדלים ומתחנכים ברוח ישראל – סבא, במדינתנו שלנו, על אפם וחמתם של צוררינו שרצו להשמידנו מגוי. שבע פעמים ביום הללתי את ההשגחה העליונה על שזיכתני בזכות הגדולה הזאת, וליבי רחב מרוב אושר. עיני לא שבעה מלראות את הנערות והנערים משכימים קום ופונים – מי לרפת וללול, ומי לפלחה ולגן הירק, עובדים בזיעת אפיים ולומדים את מלאכת החקלאות.

היום היה מחולק לשניים: ללימודים ולעבודה. ביה"ס פעל בשתי משמרות: לפני ואחרי הצהריים. הלומדים במשמרת הראשונה עבדו ארבע שעות אחה"צ, ולהיפך. במרכז הכפר – חדר האכילה, ששימש גם אולם לאסיפות התלמידים ולאולם מסיבות בשבת ובמועד.

מראה התלמידים באותן מסיבות – כולם לבושים בחולצות לבנות והאווירה החגיגית שמלאה את האולם, השולחנות מכוסים במפות לבנות ונרות שבת דולקים בכל פינה – לא אשכח את המראה הזה לעולם. בפי כול זמירות שבת וחג, והעיניים הבורקות תרות אחרי מלאכי השרת, מלאכי השלום שבאו לפקוד אותנו. שבת מלכתא.

לאחר הארוחה היתה "תוכנית עשר" ובה הופיעו התלמידים ברפרטואר עשיר, שנושאו היה מהויי החיים במקום, פרי יצירתו של החוג לדרמה. הופיעו גם בשירת יחיד והיו בין התלמידים, שהיטיבו לנגן ולשיר, אחרי התכנית נפרץ מעגל הכסאות והחבר'ה יצאו במחולות ובריקודים עד השעה המאוחרת של הלילה.

דבר זה נהפך למסורת של הכפר הירוק ונמשך גם בימים אלה. מועדי ישראל אף הם נחוגו ברוב פאר והדר. קבענו כי נחוג רק שלושה מהם: פורים, פסח וחג הביכורים.

ה"סדר" הראשון נערך בהנהלתי ועבר בהצלחה רבה, אולם חג הביכורים עלה עליו. הכפר ירוק כבי"ס חקלאי הביא את ביכוריו בהם להתפאר – מן הצומח והחי – והורי התלמידים ואורחים לרוב, התפעלו ממראה עיניהם בתערוכה הגדולה שהוצגה בשדה רחב-ידיים. ניחוח הזבל והחציר מלא את כל החוגגים, והמקהלה הנעימה מנגינותיה. התלמידים היו מאושרים ולא האמינו שזהו פרי עמלם. לאט לאט כבשה אותם גם העברית והיתה להם ממש לשפת אם. היו אלה באמת זמנים יפים ובלתי נשכחים. אולם, רצה הגורל, שלאחר חמש שנות עבודה וזכות ראשונים, אעזוב את הכפר ואשא רק בליבי את כל החוויות היפות האלה.

תוכנית הרפורמה בחינוך הביאה להקמת חטיבות הביניים. הראשון בתור היה בית ספר "עלומים" ובראשו המנהלת יהודית דים ולאחר מכן בית ספר קלמן. בשנת תשמ"ב שוב היתה שנת התפתחות במערכת החינוך. בית ספר נוה מגן התמזג עם בית ספר "אורנים" ובמקומו נפתחה חטיבת ביניים שלישית.

בהתחלת שנות השבעים נוסד הקונסרבטוריון למוסיקה ובאמצע שנות השבעים עבר לרמת השרון מוסד חינוכי ותיק בארץ למורים לאמנות. המידרשה למורים לאמנות פתחה את שעריה במערכת המבנים של בית ספר יסודי בשכונת מורשה שנסגר.

מתוך: פייבוש יעקבי, 1993, הראשונים – ותיקי רמת השרון מספרים.

חזרה לדף הקודם »