גן הפסלים בשדרות ויצמן כולל 15 פְסלים, תרומת פַסָלים שונים, שתרמו אותם כמחוות הוקרה והערכה לזכרו של יואב דגון ז"ל, אשר שימש כמנהל מוזיאון הרצליה וכמייסדו של מוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. דגון ראה בפיסול סימן זהות חשוב של האמנות בארץ, ופעל רבות לחזקו באמצעות תערוכות ייחודיות, ובאמצעות הצבת פסלי חוצות. גן הפסלים נולד ביוזמת אחותו טליה.
הגן ואופיו תוכננו כמכלול של סביבה פיסולית בתוך מרחב עירוני קיים. זאת בניגוד לפרקטיקה הנהוגה בארץ, של הצבת פסלי חוצות בסביבה נתונה, לרוב ללא תכנון כולל. הגן נועד להנאת המבקרים, והוא מהווה ביטוי מרשים לכוחו של פיסול החוצות. עוצמתו היא ביכולתו להיות מעבר לזמניות, שלא כמו פיסול המוצג בחללים סגורים, בגלריות ובמוזיאונים, שאופיו מוכתב על ידי התצוגה הזמנית.
הבחירה להציב את הפסלים במקום זה אינה מקרית: שדרות ויצמן רחבות הידיים מתחילות בלב ההמולה האורבנית של צומת עמוס ורועש, מסתיימות בפסטורליה של כיכר העיר התאומה, ומשקיפות אל קו האופק המערבי והפתוח של העיר. הקמת הגן השתלבה היטב בחזון הרמת-שרוני, של שדרה ארוכה, המתחילה בשדרות ביאליק, עוברת בשדרות ויצמן, על גן הפסלים, וממשיכה הלאה אל האופק המערבי, בואכה השדות, אל מסלול סובב רמת-השרון, שבו נעים חובבי הליכה וריצה, לצד רוכבי אופניים, בלב הטבע החובק את רמת-השרון. חזון זה מבטא את התפיסה העיצובית-חזותית של רמת-השרון, של שילוב הרמוני בין חיים במירקם האורבני להשתלבות בטבע.
מגוון הנושאים וריבוי הסגנונות האמנותיים בגן, מבטאים את הפיסול המודרניסטי בארץ. אולם במקביל, הצבת הפסלים בתוך המרחב האדריכלי של השדרה, יוצרת תחושת אחידות ורוקמת יחסי גומלין בין פסל לפסל, ובין המכלול לסביבה. למרות מספרם הרב של הפסלים בתוך סביבה נתונה, הם משתלבים בה כאחד ממרכיביה האחרים במרחב – מבנים, שדרה, עצים וצמחייה – ומתמזגים באופן הרמוני בחיי העיר ותושביה, וזאת בניגוד לתצוגה במוזיאון, שם הם רק חפצים דוממים.
האמנים עימם עבד דגון שתרמו יצירותיהם לגן הפסלים, הם מבכירי היוצרים בארץ, ופסליהם מוצבים בחוצות ישובים רבים. הפָּסלים משתייכים לשני דורות: ״הדור הבוגר״, הכולל את יעקב דורצ׳ין, יגאל מירון, דויד פיין, ברני פינק, מנשה קדישמן, משה שק ויגאל תומרקין, ו"דור הביניים", כמו אורנה בן-עמי, דורון בר-אדון, דוד גרשטיין, צבי לחמן, מוטי מילר, טניה פרמינגר, עפרה צימבליסטה ודינה רקנאטי.
