בית ספר התיכון ע"ש רוטברג – מיכאל פרצוב

בשנת 1955 היה חסר מורה בביה"ס יסודי ברמת השרון (עדיין לא היה לה אז ביה"ס תיכון)

ומנהל ביה"ס פנה אל גרשון ז"ק וביקשו להשאיל את אחד המורים, מהכפר הירוק, שם עבדתי, רק לשנה הזאת.

גרשון ז"ק פנה אל חברי וידידי גרשון גפן, אך הוא משום מה מאן ובסופו של דבר הייתי אני שהושאלתי למחצית המשרה, וועד ההורים של ביה"ס הפציר בי, כי אאות לקבל את הדבר והבטיח, כי יהיה לי סיפוק רב מילדי רמת השרון.

בבקרים הייתי נוסע, איפוא, אל רמת השרון והוריתי תלמידי ז'-ח' ואחר הצהרים הייתי עסוק עם חניכי בכפר הירוק, בהדרכה בלבד. נחשבתי כעובד הכפר הירוק לכל דבר וממנו קיבלתי גם את משכורתי. את השכר מרמת השרון, הייתי מעביר לגזברות הכפר.

חלפה שנת לימודים, והנהלת ביה"ס וועד ההורים ברמת השרון, ביקשו מגרשון ז"ק להאריך את עבודתי אצלם בעוד שנה ואם אפשר ללא הגבלת זמן, וגרשון הסכים בתנאי, שאמשיך בעבודתי בכפר כמדריך קבוצה ואמשיך לגור במקום. לדבר הזה לא יכולתי ולא רציתי להסכים, כי בינתיים הוקמו כבר בתי עובדי הכפר הירוק במסגרת הפרויקט של השיכון העממי אותו הגתה גולדה מאיר ז"ל בהיותה שרת העבודה ושגרשון ז"ק ניצל זאת לטובתו ולטובת העובדים, ואחת עשרה משפחות וביניהן גם שלי, עברנו לגור בשכונה החדשה (היום רחוב התלמים).

בשנת 1959, שלושה ימים אחרי פתיחת שנת הלימודים תשי"ט, נקראתי אל מר נחום גבריאלי, מפקח המחוז והוא, בלשונו הבהירה והלקונית, אמר לי, כי ממחר אני מנהל ביה"ס התיכון המקצועי הדו-שנתי ברמת השרון בעשר שעות משרה. השנה אני עדיין אמשיך בעבודתי גם בביה"ס הממלכתי א', אולם עם התרחבותו של ביה"ס המקצועי אנהל אותו במשרה מלאה, אם לא למעלה מזה. את הרעיון של בתי ספר על יסודיים הגה מר זלמן ארן בהיותו שר החינוך והתרבות. כוונתו היתה לתת אפשרות לבני עיירות הפיתוח לסיים כיתה י' במקום מגוריהם ובהיותם כבר בני שש-עשרה ייקל עליהם לנדוד למרכזי תורה בערים הגדולות. אין כל ספק, כי היתה זו כוונה רצויה וחזונו גם נתגשם והוכיח את עצמו. רמת השרון שקלטה את המעברה הגדולה שע"י הכפר הירוק – הלא היא מורשה, נכללה אף היא בקטגוריה זו וקיבלה את אישורו של משרד החינוך לפתוח בית-ספר מהסוג הזה. אמנם נמניתי למנהל, אבל בית ספר טרם היה – לא מבנים, לא ציוד ולא תלמידים.

מנהל ביה"ס הממלכתי א', חברי וידידי אריה בר-שביט, נאלץ בעל כורחו לשחררני מעשר שעות הוראה בבית ספרו וקבענו, כי משמונה עד עשר בבקרים אהיה עסוק בבית הספר החדש ואחרי זה אבוא להורות ולחנך את תלמידי ז'-ח' בממלכתי א'. משרד החינוך דאג כבר אז לצוות מורים ומדריך מקצועי, אבל, כאמור, לא היו לנו עוד תלמידים, והכל היה תלוי על בלימה. בסופו של דבר קיבלנו חדר-כיתה בבית הספר הממלכתי ג' וביה"ס מנה שבעה תלמידים – חמישה בנים ושתי בנות.

במשך הזמן קיבלנו גם מחרטות והן הופנו אל איזור התעשיה, עד אשר יבנה חדר המלאכה בבית ספרנו. אני לא האמנתי, שהרך הנולד יעמוד אי פעם על רגליו. עד מהרה זכיתי בביקורו של המפקח מר בהט יעקב, והוא המליץ על סגירתו של ביה"ס, ואני לא הופתעתי כלל. והנה, באחד הבקרים, מקיש מישהו על דלת הכיתה. היה לי עוד עשר דקות לסיום השיעור.

משפתחתי את הדלת עמד לפני גבר נאה ואמר לי בענווה יתרה: "סלח לי על ההפרעה. אני אליעזר שמואלי, מפקח מרכז בתי הספר הדו שנתיים. האם אתה מרשה לי להכנס לכיתה?" כדרכי בקודש, לא הפסקתי את השעור עד צלצול הפעמון הגואל, אותו בוקר היו בכיתה חמישה תלמידים בלבד. בתום השעור ניגשתי אל מר שמואלי ושאלתיו, אם כבר היום סוגרים את בית הספר, כי הרי וודאי לשם כך הוא בא. מר שמואלי חייך ואח"כ השיב לי בזו הלשון: "לסגור בית-ספר זה קל מאוד. קשה הוא לפתוח בית ספר ולפתח אותו ולשם כך באתי.

אמנם מצאתי בכיתה רק חמישה תלמידים, אבל לפיכך נברא אדם יחידי… אנחנו נקים פה בית-ספר לתפארת, אתה עוד תראה."

ואכן, הדברים זזו מהר. המועצה המקומית הקצתה מקום בשביל בית הספר והועברו אליו שני צריפי "פיו" צרפתיים, והוקם מבנה טרומי גדול בשביל לימוד מקצוע החרטות והמסגרות, ועוד מבנה ללימוד הריתוך. בשנת 1960 מנה כבר ביה"ס 64 תלמידים בארבע כיתות לימוד ונקרא ע"ש א.ד.גורדון. באותה שנה נפתח ברמת השרון גם בי"ס תיכון עיוני בהנהלתו של חברי וידידי שמואל אפרת, והיו בינינו יחסי גומלין כנים וישרים. הוא לימד בבית ספרי גיאוגרפיה, ואני אצלו – ספרות עברית ולשון. ערכנו גם מסיבות משותפות לשני בתי הספר וזה עזר מאוד בקירוב הלבבות בין ילדי מורשה לבין ילדי רמת השרון הוותיקה.

במשך הזמן הפך ביה"ס הדו-שנתי לתלת-שנתי ונתוספו לו מגמות מקצועיות ומשנת תשכ"ה-1965 הוא הפך להיות בי"ס ארבע שנתי, והתלמידים המוכשרים יכלו אף לקבל תעודת בגרות מקצועית. בשנת תשכ"ח-1968 קיבל בית-הספר פרס חינוך ובאותה שנה עבר גם למשכנו הקבוע בנווה-מגן ושינה את שמו ל"ביה"ס התיכון המקצועי ע"ש רוטברג" הואיל ויהודי אמריקאי זה תרם רבע מליון דולר להקמתו.

בבית הספר היו כבר מגמות מקצועיות: מכניקה, אוטו-מכניקה, אופנה, פקידות וחשבונאות, אלקטרוניקה ומנה כבר למעלה משלוש מאות וחמישים תלמיד. האווירה בו היתה טובה מאוד, והיחסים בין המורים והתלמידים היו לבביים. בית הספר רכש לו מעמד מכובד בקרב בתי הספר בקנה מידה ארצי, ושמו יצא למרחוק.

בשנת תשל"ה-1975 הפך בית ספר מקיף בהנהלתי, ובית הספר התיכון העיוני "השרון" מוזג עם בית ספר רוטברג, בהתאם לתכנית הריפורמה בחינוך של משרד החינוך והתרבות ושל המועצה המקומית, הרי שהו כיום ביה"ס המקיף ע"ש רוטברג.

פייבוש יעקבי, 1993, הראשונים – ותיקי רמת השרון מספרים.

חזרה לדף הקודם »